לא בדיוק הבנתי מה נסגר עם הילד הזה.
לפני כמה ימים היוועצתי עם האורקל שלנו- רייצ'ל אליזבת דר, היא אמרה שיש לה סוד להגיד לי- ושגורל מחנה החצויים תלוי בעניין הזה.
הדבר האחרון בהחלט שציפיתי שהיא תגיד לי זה שעולמות שלא אמורים להפגש מתחילים להתקרב אחד לשני, ושבלונדון- יש סוג שונה לגמרי של עולם, אפילו לא פנתיאון אלים אחר כמו לרומים או לנורדים או למצרים.
היא אמרה שהכל התערער כשדליילה- בת הקטה- קיבלה מכתב מוזהב, שנחתם עליו 'בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות', והמשיך כשאחד החצויים שלנו 'קיבל נשיקה מסוהרסן', שאולי נשמע תמים- אבל לפי התיאור שלה: לא נעים בכלל.
היא אמרה שאני חייב להתעמת עם העולם הזה, החלטתי שאם אני ניצחתי את כל גזע הענקים, לא יהיה קשה לנצח בית ספר אחד של קוסמים בני 12.
מסתבר שזה עניין הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
הילד שמולי היה ממושקף, עם גלימה ארוכה ואדומה- ושיער שחור פרוע שדומה לשלי.
הוא היה רק מעט נמוך ממני, ועל המצח שלו הייתה צלקת בצורת ברק.
הוא חיטט בכיס שלו כשראה אותי- אבל אני לא בזבזתי זמן, קראתי למים.
זו המתת שלי בתור בן פוסידון, האבא הנחמד שלי נתן לי את הכוח לשלוט במים- ואז זנח אותי להלחם במפלצות תאוות דם.
מסביבי צינורות ניקוז התחילו להתפוצץ- והמים זרמו לעבר הילד במהירות.
הוא הצליח למצוא את מה שהוא חיפש- הוא שלף מהכיס שלו מקל קצר, בעורך של שיפוד או פחות.
"אציו!" הילד צעק והניף את המקל- אבל דבר לא קרה.
לרגע הופתעתי, אבל התאשתי מהר ופקדתי על המים ליצור פקעת מסביבו, והתחלתי ללחוץ.
הוא פרפר בתוך בועת המים הגדולה שנוצרה אצלו, אבל הוא לא הצליח לצאת- וכשכבר חשבתי שזה עומד להיות הקרב הכי קל שהיה לי בחיים- מטאטא הגיע.
כן, אני לא צוחק- מטאטא בגודל של מטאטא, חום ויפהפה- עם ידית ליד הראש שלו- התעופף לעבר הבועה, ודחף את הילד החוצה ממנה.
הילד השתעל קצת והקיא מים, אבל מהר מאוד הוא קם ועלה על המטאטא שלו- שנשאר באוויר!.
"מי אתה ילד?" שאלתי.
"קוראים לי הארי" הוא אמר וחייך, המבטא הבריטי שלו מופגן "הארי פוטר".
חייכתי גם אני "פרסי ג'קסון, או האדם שעומד לקרוע לך את הצורה".
VS
הוא משך בכתפיים ובעט ברצפה, המטאטא שלו התחיל לרחף "התמודדתי עם יותר גרועים מנער בתיכון שיכול להשפריץ מים".
שלפתי את העט שלי ולחצתי, ובן רגע אנקלוסמוס החרב נחה אצלי ביד "תתקן" אמרתי וסיחררתי אותה "נער בתיכון שיכול להשפריץ מים ולקרוע אותך בחרב".
הוא הגיב מהר "אקספליארמוס" הוא שאג, מכוון את המקלון שלו עליי.
הבזק אור פגע ביד שלי, ובלי לשים לב אנקולוסמוס התעופפה לי מהיד.
"טריק יפה" אמרתי "חשבת להשתמש בו במסיבות?".
הוא כיוון עליי את המקלון שוב "שתק!".
'או או' חשבתי, עשיתי סלטה לאחור ונתתי ללחש ששוגר עליי לעבור מתחתיי.
הוא הרים גבה, והרים את המקלון שלו שוב- אבל הייתי מוכן לזה, הוא התחיל להגיד את הלחש כשזרקתי את החרב, היא פגעה במקלון שלו והוא עף לו מהיד.
רצתי ותפסתי את החרב כשהיא התעופפה, מוכן לתקוף אותו.
אבל הוא לא היה שם, הסתכלתי מסביבי אבל לא היה לו זכר "אחי? התפוררת לאבק כמו מפלצת? הרגתי אותך בטעות?".
"לא..." שמעתי מאיפשהו מאחוריי "ראיתי מישהו מתפורר פעם, זה לא היה נראה כיף".
הסתובבתי, וראיתי יד מרחפת מכוונת עליי את המקל "סיקטוסמפרה!".
מכת החרב פגעה בי בכל העוצמה, למרות שלא הייתה שום חרב שכוונה עליי, אבל היה קשה להתכחש לחתך העמוק שנפער לי בחזה.
הוא הופיע בפניי, מחזיק בגלימה שקופה "זה סוף המשחק פרסי".
אף פעם לא חשבתי שהשם שלי יישמע כל כך גרוע במבטא בריטי-הוא כן.
זימנתי קצת מים אליי, וריפאתי את הפצע בזמן שהוא דיבר על זה שהוא ייעשה כל דבר כדי להגן על הוגוורטס בלה-בלה-בלה.
סיחררתי את החרב שלי ופגעתי במחסום הבלתי נראה שלו.
נהדפתי אחורה והוא הסתכל עליי באכזבה "אני לא אוהב לפגוע באנשים פרסי, אבל אני אהרוג אותך אם אצטרך-תאמין לי, אני לא יכול לשקר".
הוא הראה לי את היד שלו, עליה הייתה צלקת ישנה- זה היה מטושטש אבל זה נראה כאילו מישהו חרט לו על היד 'לא אספר עוד שקרים'.
מה נסגר עם הילד הזה?
הוא שם על עצמו את גלימת ההיעלמות- אבל הייתה לי תוכנית.
תבינו- לחברה המדהימה שלי, אנבת' צ'ייס- יש כובע היעלמות משלה, והיא אהבה להפחיד אותי איתו.
אבל אני המצאתי לעצמי טריק קטן, שייעזור לי. עצמתי עיניים וחיפשתי את הדם של הארי.
זה לא כשפות דם, אני לא יודע איך עושים את זה- אבל לפעמים אני מצליח לחפש את ריכוז המים הגבוה של יצורים חיים.
בדממה מוחלטת תקעתי את החרב שלי מאחוריי, ופגעתי במשהו מוצק שנענק.
"מצטער הארי" לחשתי "באמת עשית עליי רושם טוב"