היי, כדי שמאזליסט לא ירביץ לי, הנה חלק 3- מוזמנים לבקר בחלק הקודם :
את הכפפה בניתי בעצמי, מה שלא בדיוק נפוץ אצל לוחמים בשאדבי- בדרך כלל אתה לא טורח להתמחות בבנייה אם אתה יודע להלחם, ככה יש אנשים שיוכלו לעשות את זה בשבילך.
אבל את הרעיון של הכפפה המצאתי ובניתי בעצמי ולא יכולתי להסתכן בבנאי שיהיה חמדן וייקח את הרעיון לעצמו- וככה נוצרתי האדם היחיד בשאדבי עם הקונספט של הכפפה.
הייתי במרחק של אך נשימה מהיריב שלי, אם הייתי קד מצחי היה פוגש בשלו- ומהמרחק הזה לפצצות שלו יש יעילות מינימלית בלבד, שלא כמו משחקים אחרים- בשאדבי אתה יכול לפגוע בעצמך (אם אתה נניח, מפוצץ רימון קרוב מדי לגוף שלך).
לכן ידעתי שהיכולת הסודית שלו- אותה הוא הסתיר ממני בקרב- עומדת להחשף, והכפפה שלי תוכל לסיים בשבילי את הקרב, תודה לקוד.
ואכן, כצפוי, אחרי רגע ההלם שעבר, קילר70 מרח חיוך מרוצה מעצמו על הפנים המקודדות שלו (סליחה על השפה), ושלח את ידו לעבר חזי, סנטימטרים ספורים מלבי, ולחש "זה סוף המשחק ילד מקודד שכמוך".
נכון חלקית, אבל אני לא אשפוט אותו על הבורות שלו, בסופו של יום זו קצת אשמתי שלא החזרתי לו את החוב, ובעצם לגרום לו לבוא ולאתגר אותי, רק כדי להפסיד בצורה הזו.
כדור של אור נדלק באחת מול היד שלו, והלך והתעצם- החום שקרן ממנו מאיים לגרום לי יותר מכוויה מדרגה ראשונה, ושפת הגוף של קילר רמזה על קטלניות המתקפה שלו.
בהחלט סוף המשחק.
מתקפה כזו היא לא מתקפה שאפשר לחמוק ממנה, או לשגר בחזרה, ואפילו לא להגן.
מתקפה כזו היא מה שנותנים לאנשים עם דמיון פרוע, בגלל שבעולם האמיתי היא לא יכלה להתקיים.
אנרגיה גדולה מדי, חזקה מדי- שרק במשחק מחשב, שעובד על פיקסלים ומידע- יש סיכוי שתתווצר.
לכן נגעתי עם הכפפה שלי בכדור.
.
.
כל דבר בשאדבי סנטר עובד על פיקסלים, הכל עשוי מהחלקיקים הרבועים הללו- ורץ על המעבדים הביתיים שיש לנו בבית.
הכפפה שלי לא.
מפתחי המשחק כבר יצרו איתי קשר פעמיים לגבי הכפפה, אבל לא יכלו לעשות איתה הרבה, אלא אם הם רצו לאתחל את המשחק מחדש רק כדי למחוק את הנשק הזה- ועם משחק שמיליוני אנשים שמחוברים אליו במקביל, יש בעייה.
אז הם וויתרו לי, נתנו לי לשמור על הפיסה הלא-אפשרית הזו אצלי, אני הרי בכל מקרה לא עושה יותר מדי צרות.
אבל כשמשהו לא מפוקסל מתחיל לעשות עם משהו מפוקסל? לפתע קל לו לפרק את הפיקסלים, ולחבק אותם.
ולעוות אותם.
.
.
חרב עשויה מאנרגיה טהורה הייתה חפונה בתוך ידי, שלא תרעד- הלהב שלה הייתי מטר מלפניי, קצת אחרי קילר.
דרך הלב שלו.
"סוף המשחק בהחלט ידידי" אני לוחש- הוא מתפורר לפיקסלים כשהעיניים שלו עדיין פעורות