צללים במראה

[איביz 1]

השמש שקעה זה מכבר, והעיר לבשה גלימה שחורה משובצת באורות נוצצים. ברחוב צדדי, חבוי בין סמטאות אפלות, ניצב בית ישן ועזוב. חלונותיו היו מכוסים באבק, ודלת העץ שלו נראתה כאילו לא נפתחה זה שנים.

אך הערב, אור בודד דלק בקומה העליונה. שם, בחדר קטן ומבולגן, ישבה אישה צעירה מול מראה עתיק. עיניה היו עצומות, ופניה רציניות. היא לחשה מילים עתיקות בשפה לא ידועה, נרות דולקים מילאו את החדר באור כתמתם רועד.

לפתע, צללים החלו לרקוד על הביקורות. הם התפתלו והתעוותו, צורותיהם השתנו ללא הרף. דמויות מוזרות הופיעו ונעלמו, דמויות של חיות, אנשים, ועוד יצורים דמיוניים.

האישה פתחה את עיניה, עיניים ירוקות בורקות. היא כה חיוך קטן, ידיה חיי המשיכו ללחוש מילים. הצללים נענו לפקודותיה, התגברו והתעצמו. הם התנתקו מהקירות, התגלגלו בחדר, ואז התמזגו יחדיו לדמות אחת גדולה.

הדמות הזו הייתה אישה. יפהפייה עם שיער ארוך ועיניים ירוקות אישה עמוקות. היא לבשה שמלת משי שחורה, וצעיף דק כיסה את פניה.

האישה מהמראה השיטה את ידה אל האישה הצעירה. "הגיע הזמן," אמרה קולה רך ועמוק. "הצטרפי אלי."

האישה הצעירה היססה לרגע, אבל אז קמה והלכה אל דמות הצללים. היא אחזה בידה, ושתיהן נעלמו יחד בתוך המראה.

החדר חזר להיות ריק, מלבד הנרות הדולקים והצללים הרוקדים על הביקורות. אור הבוקר הראשון החל להאיר את העיר, והסוד של בית הישן נשאר חבוי בין סמטאותיה האפלות.