כל הפעילויות

תחנת הדלק 'מיסיסיפי' שניצבה על כביש 66 הישן, שחיבר בין שיקגו ללוס אנג'לס – הייתה תמיד עמוסה בלקוחות. אנשים רבים תמהו על הצלחתה של תחנת הדלק הישנה שלא נהנתה מיתרונות גיאוגרפיים מיותרים, אלא שהסיבה האמיתית הייתה – דלפק הקפה של תחנת הדלק 'מיסיסיפי' שאותה ניהל במשך שנים רבות סטיב ברוק. הוא התפרסם באמריקה כבעל יכולות של 'קריאה בקפה' שעל פיה נהג לנבא ללקוחותיו את העומד להתרחש. אנשים רבים הטילו ספק בדברים, אבל לקוחות אחרים האמינו לאיש ועצותיו וסיפרו כיצד חזה את הבלתי צפוי. באחד הימים נכנס בראיין, עובר אורח ששמע אף הוא על יכולותיו של סטיב בעל בית הקפה, וביקש ממנו לספר לו על העתיד. סטיב הביט לתוך הכוס ואמר: "תהיה לך תקלה ברכב במהלך היום, אבל אתה תופתע עד כמה היא תיפתר במהירות…" בראיין גיחך לעצמו – לקח את כוס הקפה והמשיך בנסיעה. אלא שלאחר קילומטרים ספורים הוא גילה שהגלגל הימני של הרכב התפנצ'ר בעיצומה של הנסיעה. בעוד שבראיין חושב מה עליו לעשות, עצר לצדו בחור צעיר שרכב על אופנוע והציע את עזרתו בהחלפת הגלגל. "במחיר מצחיק של עשרים דולר, אוכל לתקן לך את הפנצ'ר", אמר האופנוען ובראיין הסכים בלית ברירה. להפתעתו תחזיתו של סטיב התממשה, אלא שככל שבראיין בירר על תחזיותיו, אנשים רבים סיפרו על הפנצ'ר המסתורי שקורה לכל אחד מהם לאחר שעצרו בתחנת הדלק 'מיסיסיפי' ועל האופנוען הנחמד שהציע עזרה לאחר מכן. בראיין החליט לבדוק את העניין לעומק, הוא חזר למקום לאחר מספר חודשים התיישב בזווית בית הקפה ועקב אחרי המתרחש בתחנת הדלק. הוא גילה בחור צעיר שיצא מדלת צדדית מאחורי דלפק הקפה, תוך כדי שהוא מעיף מבטים לכל עבר, ומצמיד מכשיר חד לאחד מצמיגי המכונית. בראיין התקרב לדלפק ושמע כיצד סטיב אומר ללקוח ש"תהיה לו תקלה בהמשך היום, אבל היא תיפתר במהירות" – הנוסח המוכר שכפי הנראה חזר על עצמו בכל פעם מחדש, רק עם לקוח אחר. בראיין המשיך לעקוב אחרי המתרחש וכאשר בעל הרכב יצא מתחנת הדלק, הוא מיהר לנסוע אחריו למרות שדי תיאר לעצמו את ההמשך. דקה לאחר מכן, יצא הצעיר על אופנועו אחרי המכונית של בראיין והתסריט המוכר חזר על עצמו מחדש. האיש הודה נרגשות לצעיר והבטיח שיהפוך ללקוח קבוע של בית הקפה ובעליו 'מגיד העתידות' בעל היכולת הנבואית. התעלומה נפתרה, אבל עדיין לא הבין בראיין את המומנטום. מדוע מתאמץ סטיב כל כך להחזיק פועל שפוגע במכוניות הלקוחות? האם שווה לו להחזיק פועל רק בשביל מספר מועט של תיקונים שעליהם הוא מקבל עשרים דולר? ההיגיון הכלכלי לא הסתדר לו והוא החליט להמשיך ולרחרח בדלפק בית הקפה, עד שיבין את המזימה שעומדת מאחורי בית הקפה שבתחנת הדלק. ככל שבראיין הסתובב עוד ועוד בבית הקפה, הוא שמע את סטיב מחלק עצות למכביר. עצה אחת שהעניק סטיב ללקוח שהיה נראה כאיש עסקים אמיד עוררה את תשומת ליבו והוא החליט לעקוב אחרי הלקוח. "היום תגיע לידך הזדמנות עסקית גדולה, אל תסרב לקבל אותה!" שמע בראיין את סטיב אומר לאיש העסקים. בראיין נסע אחרי האיש, עד שהגיע למסעדה גדולה בהמשך הדרך – שם נפגש האיש עם שני אנשי עסקים נוספים. בראיין הזמין שולחן לידם והיטה אוזן למתרחש. הם החלו לדון בהזדמנויות נדל"ן שונות עד שלפתע אמר אחד מהם: "אמנם באנו לדבר איתך על שורת המחסנים שרצית לקנות, אבל ממש ברגעים האחרונים צצה עסקה חדשה ואטרקטיבית. נבנה כעת באזור מרכז מסחרי גדול שעתיד להפוך לקניון שתוכל להרוויח עליו מאות אלפי דולרים". האיש הוציא מתיקו מפות, פרס אותן על השולחן ועניין את היושב מולו בעסקה הגדולה. ברגע אחד הבין בראיין את התמונה המלאה: סטיב ברוק, בעל בית הקפה שבתחנת הדלק – עובד עם אנשי עסקים שעושים את כספם בצורה לא כשרה והם אלו שנותנים לו מידע על הלקוחות שיגיעו לבית הקפה שלו. כפי שהוא 'ניבא' לאיש העסקים על ההזדמנות שתגיע לפתחו כדי לגרום לו להיכנס לעסקה, כך שמטרת רכישת האמון הראשונית מצדו של סטיב לא הייתה עבור הרווח מתיקון הפנצ'רים, אלא צבירת לקוחות עתידיים והשפעה על בעלי עסקים וחברות מבלי שהם ישימו לב להשפעה העקיפה שמובילה אותם לעסקה כושלת…

הטלפון שצלצל על שולחנו של קרלוס, מפקד המשטרה בעיר מרקאיבו שבוונצואלה, פתח את הבוקר בצליל מבשר רעות. קרלוס הרים את השפופרת ומעבר לקו היה קולו של אנריקו קלראקס, איש עסקים מוכר ובעל השפעה בעיר. אנריקו סיפר למפקד על חוליו בנו הצעיר בן השש עשרה שלא חזר הביתה מהלימודים. בהתחלה ניסתה עוד המשטרה לברר האם הוא נמצא אצל חבריו, או שמא מדובר בעוד בריחת נעורים. אבל כבר באותו ערב התקבלה שיחת טלפון מהחוטפים בביתם של משפחת קלראקס, שהציגו את דרישותיהם: מיליון דולר במזומן! לקרלוס התברר שהפעם מדובר בקבוצת חוטפים מקצוענית ולא בסתם חובבנים שלא יודעים כיצד להתנהל. תמונתו של חוליו קלראקס התפרסמה בכל כלי התקשורת במדינה וכל שוטר קיבל העתק של התמונה, כדי למצוא קצה חוט בדרך אל החוטפים, שהיה ברור כי ברגע שיצליחו במשימתם תהיה זו רק הסנונית הראשונה בדרך לשרשרת חטיפות. קרלוס, מפקד משטרת מרקאיבו, החליט לעשות הכול כדי לעלות על עקבות החוטפים ושזו תהיה החטיפה האחרונה במחוז. לאחר שנבר בתיקים ישנים במשך שעות, התברר לקרלוס שדפוס הפעולה של חוליית החוטפים הזאת דומה למה שכבר השתמשו בו בעבר. הבדיקה העלתה שמדובר בכנופיית חוטפים שאינה משאירה שום עקבות בשטח. לפתע צדה את עיניו של קרלוס ידיעה קצרה שהופיעה בקצה התיק, שאף אחד לא ייחס לה חשיבות בעבר. הייתה זו עדותו של נהג מונית שבדיעבד התברר שלקח את אחד החוטפים מהמקום שבו נמסר לו הכסף. הנהג דיווח שהאיש נבר בתיקו שהכיל את מאות אלפי הדולרים שניתנו ככופר, במשך דקות הנסיעה הבודדות שבהן ישב במונית. ככל שחכך קרלוס בדעתו, הוא החליט שזאת הדרך היחידה להגיע אל החוטפים. משפחתו האמידה של חוליו הנער רק המתינה לאישור הרשויות כדי למסור את הכסף ולקבל את בנם בחזרה, קרלוס יצר עמם קשר וביקש שיכינו את הכסף אך לפני כן שיעבירו אותו אליו. ואכן כבר באותו ערב קיבל קרלוס לידיו את התיק העמוס בשטרות מרשרשים, שלפי בקשת החוטפים היה אמור להיות מועבר אליהם יחד עם מסוק שיטיס את החוטף לספינה שתמתין לו בנמל. קרלוס הוציא את החבילות המרשרשות והחזיק אותן בידיו, הוא קיווה בכל ליבו שהתוכנית שרקם תצא לפועל ושהחוטף תאב הבצע ייפול למלכודת שהוכנה לו מראש. קרלוס חילק מספר הנחיות לצוות השוטרים והתוכנית יצאה אל הפועל. לפי התוכנית התיק צריך להיות מונח בשטח אדמה מבודד ופתוח מחוץ לעיר, כמובן בתנאי שבאזור לא יהיו שום כוחות משטרה או ביטחון במרחק של עשרים דקות נסיעה. חלון זמן שיעניק לחוטפים את האפשרות לטוס מהמקום במסוק שהוכן מראש. קרלוס וצוותו מילאו אחרי ההנחיות במדויק והתיק הונח במקום, כשהם מתרחקים לגמרי מהאזור כדי שחלילה לא יפגעו החוטפים בנער הצעיר. התיק הונח במקום שסוכם ואז הגיע אל המקום אדם גבוה שהסתיר את פניו בצעיף עבה. הוא התקרב אל התיק כשמרחוק כבר נשמע קולו של המסוק המתקרב, החוטף הרים את התיק ורץ לעבר המסוק כשלפתע הוא נעצר. הוא ניסה לפתוח את התיק ולאחר מספר שניות שבהן נלחם ברוכסן הסורר, נפתח התיק שבתוכו נחו מספר מעטפות עבות. הוא פתח את אחת מהן והחל לספור את תוכנה ואחריה עוד אחת ואז הוציא את הטלפון מכיסו והעביר את ההוראה לשחרר את הנער החטוף ולהתקשר להוריו. בדיוק לרגע הזה חיכה קרלוס שהמתין בחורשה רחוקה מהמקום, הוא היה מתוח כקפיץ וציפה שתכניתו תצליח והחוטף ייפול למלכודת. החוטף תאב הבצע לא הצליח לעצור בעצמו גם כשעלה אל המסוק שהמריא אל על והמשיך לפתוח את המעטפות שבכוונה תחילה הודבקו בצורה חזקה על ידי קרלוס וצוותו, הוא פתח אותן אחת-אחת וספר את הכסף ולא שם לב שהמסוק לפתע משנה כיוון ונוסע לכיוון אחר. ובמקום שהמסוק ינחת על הספינה שהמתינה לו, הוא נחת על סיפונה של ספינה אזרחית אחרת ועד שקלט החוטף היכן הוא נמצא הוא היה מוקף מכל עבר בשוטרים חמושים שהשתלטו עליו במהירות. אנריקו קלראקס הודה בחמימות לקרלוס – מפקד המשטרה, שהיה היחיד שהצליח להיכנס לראשו של החוטף תאב הבצע והבין שהדבר היחיד שיכול לעצור את שרשרת החטיפות, זו רק התחושה המשכרת של ספירת מאות אלפי הדולרים שהוכנסו מלכתחילה למעטפות חזקות ודביקות שיגרמו לחוטף המתוחכם להידבק לתא המעצר לשנים רבות…

קבוצת התיירים החלה לאבד את הסבלנות ליד האוטובוס שהמתין להם וג'ון לא האמין ששוב פעם זה קורה לו, למרות שהזהיר את חברי הקבוצה עשרות פעמים. הוא ביקש מכולם שוב ושוב להיות בשעה 12 בדיוק ברחבה הראשית שליד האצטדיון של רומא, אבל הוא נאלץ לעכב קבוצה שלימה רק בגלל כמה זוגות שאיחרו. הוא הדגיש בפניהם שהקבוצה צריכה להגיע לפירנצה והנה הוא עוד פעם מוצא את עצמו מתקשר לכל אחד מהזוגות הללו ואף אחד מהם אינו זמין. כעבור חצי שעה מעייפת של המתנה, התקשר ג'ון מדריך הטיולים הוותיק להנהלת חברת הטיולים בלונדון ושאל האם מבחינתם אפשר להעלות את הקבוצה על האוטובוס ולהתחיל לנסוע לפירנצה וששלושת הזוגות המאחרים יחפשו מונית שתיקח אותם אחר כך. אין מה לעשות, מי שלא אחראי שישלם. בלב כבד עלה ג'ון על האוטובוס עם קבוצת התיירים שלו והתחילו בנסיעה לפירנצה. וכמו בתסריט ידוע מראש, כעבור חצי שעה כאשר הקבוצה הייתה כבר באמצע הדרך התקבל הטלפון הראשון מהזוג אובריאן, שהיו ביחד עם שני הזוגות האחרים: "ג'ון, איפה אתם נמצאים?" שאל מקס אובריאן בצעקה כשהוא מנסה להתגבר על ההמולה הרבה שבכיכר. "אנחנו כבר נסענו לפני חצי שעה. מה רצית, שנעכב את כולם ונחכה לכם?" ענה ג'ון בהתגוננות. "אתה לא מאמין מה קרה לנו!" המשיך לצעוק מקס "אבל בינתיים, לאן להגיד למונית שתיקח אותנו?" ג'ון הסתכל במפה וקבע תחנת עצירה בכניסה לפירנצה, שם נפגש כעבור שעה וחצי עם שאר הזוגות שהגיעו במונית מיוחדת שעלתה להם מאתים וחמישים יורו. כשפגש את מקס, סיפר לו האחרון בהתרגשות את מה שקרה להם ברגע שהם עזבו את שאר חברי הקבוצה: "אנחנו היינו כבר בחוף הים והתכוננו לחזור כשלפתע ראינו ספינת פאר שעוגנת בחוף הים. איך שאנחנו מסתכלים על הספינה, ירדו ממנה זוג תיירים שהתחיל לדבר איתנו וסיפר לנו מאין הם באו, ושיש בספינה מסעדות עם אוכל שלא יצא לנו לאכול אף פעם. התלבטנו מה לעשות. מצד אחד לא שילמנו ולא קיבלנו רשות לעלות על הספינה. מצד שני, חשבנו שנוכל ליהנות בגלל זוג התיירים שהמליצו לנו מהמבצעים המיוחדים שלו ששמורים רק לחברי הספינה. אז החלטנו אנחנו ביחד עם הזוגות האחרים לעלות על הסיפון ורק להציץ על המתרחש…" "נו…" אמר ג'ון, "אז אם עליתם רק להציץ מה הבעיה?" "הבעיה הייתה שאחרי שכבר עלינו לסיפון הריחות והמחירים הזולים של האוכל שם סחררו אותנו ואמרנו שכבר נישאר לאכול…" אמר אובריאן בעיניים מושפלות. "רגע, ומותר לאכול למי שלא נרשם מראש לספינה?" שאל ג'ון. "לא, אבל חשבנו שאף אחד לא ישים לב ושנשלם את זה אחר כך. בינתיים התיישבנו לאכול וכעבור חצי שעה מרגע שהתיישבנו לאכול שמנו לב לחרדתנו שהספינה עוזבת את הנמל…" "ואז מה עשיתם?" שאל ג'ון בסקרנות. "עזבנו הכול ושאלנו איפה יושב קברניט הספינה, כיוונו אותנו לקומה השישית. עלינו לשם וביקשנו לדבר איתו. הסברנו לו שאנחנו לא מפה ושאנחנו חייבים לחזור לאוטובוס שלנו ופתאום הספינה התחילה לנסוע. הוא הסתכל עלינו ואמר לנו: 'תקשיבו יש לכם כרגע שלוש אפשרויות. הראשונה היא, לשלם לי ששת אלפים דולר ולהצטרף למסע כמו כולם ואחר כך אוריד אתכם בנאפולי. האפשרות השנייה היא, שבגלל שאתם מסיגי גבול אעצור אתכם ואסגיר אתכם למשטרת נאפולי שתעשה אתכם מה שבא לה…" "ומה האפשרות השלישית?" שאל ג'ון בסקרנות. "האפשרות השלישית" ענה מקס: "זה שהוא יוריד לנו סירה שתיקח אותנו בחזרה לחוף בעלות של אלף דולר…" "בסוף מחוסר ברירה" המשיך מקס: "בחרנו באפשרות השלישית וירדנו מהספינה עם סירה מיוחדת שלקחה אותנו לחוף, אבל זה לא הכול… רגע לפני שנפרדנו מהקברניט ניגש אליו מישהו ולחש לו משהו באוזן, הקברניט הסתכל עלינו ואמר: 'עכשיו אמרו לי שהמצלמות שלנו קלטו אתכם גם אוכלים, המחיר במסעדה שלנו למי שהוא לא חבר הספינה עומד על מאתים וחמישים דולר'… בקיצור, אכלנו אותה מכל הכיוונים…" אמר מקס ביובש: "גם שילמנו אלף דולר על המסע בחזרה הביתה. גם שילמנו מאתים חמישים דולר על הארוחה וגם שילמנו על המונית מאתים וחמשים יורו. רצינו לחסוך ובסופו של דבר שילמנו עוד אלף חמש מאות דולר, כאשר כל הטיול הזה לאיטליה עלה לנו רק אלפיים דולר!" "תגיד" שאל ג'ון את מקס, "עם יד על הלב, למדתם משהו מהטיול המופרע הזה שלכם?" "האמת?" ענה מקס: "אני לא יודע מה עם השאר, אבל אני עד סוף החיים שלי לא מתכוון ולו פעם אחת לעבור על הכללים. אבל יש משהו עמוק יותר שלמדתי…" "מה זה כבר יכול להיות?" שאל ג'ון בחיוך סקרן. "אם אתה שואל אותי, הכול התחיל מזה מחוסר האכפתיות שלנו שהקבוצה תחכה לנו, למרות שידענו שאנחנו הולכים לעכב אותם עם האיחור שלנו…" ג'ון ומקס לחצו ידיים בהתרגשות, זה היה גם האיחור האחרון של ג'ון בטיול.

יאוו זה סדרה חזקה! אני מאמין שיש לך כוח לעשות 10 אשכולות על זה, זה מלא זמן...

תנ"ך, זה הכי קל... בשאיפה ל5 מתמטיקה😭

לא! אחלה ציור.

עושה לי חשק, אבל לא- אין לי זמן 😞

האמת, אני מתלבט אם לרחם עליו, להיתקע כם הילד הזה לא נשמע כיף במיוחד, לפחות שיפיק את המירב מזה 😆 חלק שלוש מחר?

אני כבר לא עובר על הציורים שלי בעט, אני מםחד מדי כי הדיו לפעמים נמרח והקווים עבים יותר ממה שרצית, ובאופן כללי אם אתה מפקשש (וזה קורה הרבה), אין דרך חזרה. תודה רבה על התגובה 😄

האהוב עלי זה אנגלית, כרגיל, אי אפשר בלי. נתקלתי באלקטרוניקה, שלא היה לי שנה שעברה, ואני ממש גרוע בזה, וזה לא טוב כי זה 10 נקודות יחל לתעודת בגרות 😅

לפרק הקודם- מישר לא ידע את זה, אבל הוא כבר עבר את הצעד הראשון. 1. להתחיל את המסע 2. למצוא חברים למסע 3. להשיג שישייה 4. אף פעם לא לסרב לקרב 5. להלחם בכל המכונים שאתה יכול 6. לא להשאר במקום אחד 7. להרשם לטורניר 8. לטפס בסולם הדרגות בטורניר 9. לא לזלזל ביריבך- אפילו אם הם מזלזלים בך. 10. לנצח, ובכל מחיר. צעד שני למצוא חברים למסע "אז כדאי שתתחיל לארוז!" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי לראות את אבא שלי, מחזיק תיק ריק- עיניים אדומות מבכי אבל חיוך של גאווה על הפרצוף. "אבא, מה...?" התחלתי לשאול אבל לא היה טעם להעמיד פנים, "שמעת את זה?". הוא הינהן, "מישר, אני לא שברירי- אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה שאתה רוצה לעשות משהו, ומוותר על חלום חייו בשבילי- להיות מאסטר פוקימון, לאמן פוקימונים ולהלחם בקרבות, זה כל מה שאני רציתי ולא הגשמתי- הגיע הזמן שמישהו יגשים את החלום הזה בשבילי". לא ידעתי מה להגיד "אבל... אני לא יודע מאיפה להתחיל ו... זה גם כל כך מסובך... ואפילו אין לי פוקימון משלי....". החיוך שלו התרחב, "יכול להיות לך, לא?". הסתובבתי בחזרה ליתושה הכחולה, היא אהבה אותי- ויכול להיות מגניב להשיג פוקימון שאין כמעט לאף מאמן בעולם, אבל... "אין לי כסף לפוכדורים, אני לא אקבל את המלגה עד שאראה שיש לי פוקימון משלי". החיוך שלו נהפך לחיוך עצוב והוא הרכין ראש, הוא זרק אליי פוכדור פשוט וישן, שזיהיתי מהר מאוד- "זה...". "הפוכדור של סולרוק כן" הוא קטע אותי, והקול שלו נעשה חלש "קצת אחרי שיצאת החוצה, הוא... נגמר, וכשפוקימון נפטר- טוב, הפוכדור שלו מתפנה". הרגשתי לא נעים "אבא, אני לא יכול לקחת את זה...". הוא דחה אותי בהינף יד "לא ולא, סולרוק מת- אתה חייב לכבד את זכרו". הנהנתי והורדתי את הפוכדור ליתושה "אז, אם את רוצה... אנחנו יכולים להסתובב עוד קצת ביחד". היא מיד לחצה את גופה כנגד הפוכדור וזה נפתח ובלע אותה. "כל הכבוד! מישר לכד פוקימון" שמעתי קול חדש מאחוריי, הסתובבתי לראות את ניליז, הילד החנון שהזכרתי מקודם- וילדה לא מזוהה לידו. לניליז יש גוף שמנמן ונמוך, בקושי 1.5 מטר, כובע גדול מאוד שמגן על גופו הלבן מהשמש, ושיער מתולתל ג'ינג'י שמתחבא מתחתיו. הילדה שלידו, לעומת זאת- הייתה יפהפייה, שיער שחור כמו הלילה ארוך מאוד, שמגיע לה עד המותניים, מסתחרר בגלים לא ישרים. צבע העור שלה היה חיוור, והעיניים שלה בגוון שמזכיר שוקולד חלב. היא עיקמה פנים כשהבטתי בה והסמיקה, היא התכופפה לניליז ולחשה לו משהו. "מי מישר? לא הוא לא בוהה בך" ניליז אמר בקול וגרם לי ולה להסמיק עד השורש, "היכרות: מישר, זו הבת דודה השנייה שלי ג'יוטל- אתה יכול לקרוא לה ג'י. ג'י, זה מישר". "אמ, היי... מה אתם עושים?" שאלתי במבוכה, והתחמקתי מהמבט של ג'יוטל. "יוצאים למסע הפוקימונים שלנו, ואתה מצטרף אלינו!". אפילו לא ממש יכולתי להתנגד, כי אבא שלי עדיין עמד לידי- והוא השמיע קריאת התרגשות "זה מצויין! כבר יש לך חברים למסע, זו התחלה טובה לצעד הראשון שלך בתור מאמן פוקימונים". אבא של מישל לא ידע את זה, אבל הוא כבר גמר את הצעד השני שלו, והתחיל בצעד השלישי.

דעתך לא נכונה, כי התוצאה לא יפה- היא מושלמת!. בכל הרצינות, 40 דקות נשמע מוגזם, אני רואה כמה מדוייקים הקווים, כמה הציור מתוכנן ומעוצב בקפידה, וכמה הזוויות והפרופרציות מושלמים מכל הבחינות. ישירות לתיק היצירות, (ואני אשמח לראות את זה אחרי שתעבור על זה בעט)

לפני הכל, אני חושב שהאשכול הזה אמור להפתח בפורום ספרות. הועבר. אבל לנושא: מאוד אהבתי את הסיקור, והצלחת לסקרן אותי- ולו רק כדי לדעת מה יצא מהמשולש הזה כי אני חייב להגיד שמהכתיבה שלך אני לא בטוח מי אני יותר רוצה ש''יינצח'', (אם כי הניחוש שלי שזה יהיה גורי, היות והוא האחד החדש יותר). אל תגלה לי, אני אקרא ואעדכן- תודה רבה על הסיקור!

אל תרביצו לי, אבל ספרות זה המקצוע האהוב עליי, כי הוא נותן לי מרווח לחפור כמה שבא לי- ולהשתמש בשפה פלצנית כמה שבא לי. אני גם מאוד אוהב אלטרוניקה, ובעז"ה עוד שנייה אגמור את הבגרות שלה. מקצוע חדש היה אזרחות, אם כי אני לא מבין למה גמרתי היסטוריה ונתקלתי בנושא הזה, משעמם בדיוק באותה מידה. המשך דיון פורה! 🙂

אוי הטמטום! אי אפשר לקרוא את הפסקה הזו בלי להעלות חיוך טיפשי על הפנים. אני איתך- אלקטרז נגד ספרני הרשע 1 היה מבחינתי הספר שהכי פחות אהבתי של ברנדון סנדרסון, לא קראתי בכלל את השני. מצד שני אני בכללי לא מעריץ של הקוסמיר, אני די אוהב את הערפילאים ושובר מלחמה, ואני ממש אהבתי את הרעיון של דרך המלכים ושל אלנטריס, אבל לא ממש אהבתי את הכתיבה. (את חול לבן בא לי לקרוא כי זה קומיקס, אבל אין לי איפה להשיג אותו). תודה רבה על השיתוף!

למי שזוכר, אשכול דומה נוצר בפורום הקודם, אך מאז חלפה לה כמעט שנת לימודים מלאה, ולכן הגיע הזמן לפתוח אותו מחדש! אז שנת הלימודים כמעט נגמרת (לשמחתי, ואולי גם לשמחתכם 😅) רציתי לשמוע האם במהלך השנה גיליתם שישנם מקצועות שאתם יותר מתחברים אליהם מאשר בשנים קודמות, ואולי להפך, יש מקצועות שפחות התחברתם אליהם השנה. בנוסף, האם נתקלתם במקצוע חדש השנה? אם כן, האם שמחתם שהוא נוסף או שהייתם מעדיפים שלא להיתקל בו? לאלו מאיתנו שכבר לא לומדים, נשמח שתשתתפו גם אתם בדיון ותספרו על המקצועות השונים שנתקלתם בהם במהלך שנות הלימודים שלכם, לאיזה מהם התחברתם במיוחד, ולאיזה פחות. דיון פורה ומהנה 😄

היי כולם! השבת סיימתי לקרוא את הספר אלקטרז נגד ספרני הרשע 2, ספר ילדים מאת ברנדון סנדרסון. ברנדון סנדרסון הוא סופר גאון, אבל את הספר המסוים הזה לא כל כך אהבתי… אבל גם אם לא אהבתי את הספר, ברנדון סנדרסון לא פחות גאון. אפילו בספר לא משהו כמו זה יכולתי למצוא לא מעט הומור משובח, והחלטתי לצטט את החלק האהוב עליי בספר. פעם היה ארנב. לארנב הזה הייתה מסיבת יום הולדת. זאת הייתה מסיבת יום ההולדת הכי טובה אי פעם. כי זה היום שבו הארנב קיבל בזוקה. הארנב אהב את הבזוקה שלו. הוא פוצץ כל מיני דברים בחווה. הוא פוצץ את האורווה של הנרייטה הסוסה. הוא פוצץ את הלול של צ׳אק התרנגול. הוא אפילו פוצץ את המאורה של בייגל הבואש על הגבעה ליד החווה. ״יש לי את הבזוקה הכי טובה שהייתה אי פעם״ אמר הארנב. אז החברים מהחווה התחילו להכות אותו עד שאיבד את ההכרה וגנבו את הבזוקה שלו. זה היה היום המאושר בחייו. הסוף. אפילוג: עכשיו שלא הייתה לו מאורה, בייגל הבואש נעשה די עצבני. הוא התגנב לחווה וגנב את הבזוקה. הוא קשר בנדנה על הראש ונשבע לנקום על מה שנעשה לו. ״מהיום והלאה,״ לחש והרים את הבזוקה על כתפו, ״שמי יהיה רמבואש.״ זה לא קטע משמעותי במיוחד בעלילה אם תהיתם לעצמכם. למעשה, הוא כלל לא קשור לעלילה. אבל הוא שטותי בטירוף ומצחיק נורא, אז החלטתי לשטף אותו כאן. מקווה שנהניתם, ונתראה באשכול הבא!

שם במשחק:NightBast קישור לפרופיל:https://www.pokeisrael.net/?page=profile&player=NightBast קישור לעמוד עם הבעיה:https://www.pokeisrael.net/?page=dailymission תיאור הבעיה: המסך טוען בצורה של גלגל כזה ככה כבר 9 שעות בערך אני אמור לסיים את הפס אבל זה לא נותן לי לקחת את הלבל אחרון בפס תמונת מסך רלוונטית - חובה: https://prnt.sc/xm6QexahT_fD שגיאה במסך (אם יש):

שלום לכולם, אני יודע שלא עבר הרבה זמן מאז האשכול הקודם, אבל לאחרונה קראתי ספר שנפעמתי ממנו, ולכן הרגשתי צורך עז לשתפו אתכם. בואו נתחיל בסיקור על בייבי פייס! מידע יבש על הספר כותבת: טוהר נרה שנת יציאה: 2022 מספר עמודים: 205 גיל מומלץ: 15+ סוג ספר: רומן תקציר בני וגורי הם החברים הכי טובים, היו ביחד באש ובמים בגדוד צנחנים ומתגוררים יחדיו בדירה משותפת. בני החל ללמוד את בבימה משחק בעוד וגורי רצה להיות במאי גדול, אך בינתיים עובד בגלידריה בשביל להגשים את חלומו. בלימודיו בני פוגש בנערה בשם ג'וזי, עולה חדשה מארצות הברית אשר לומדת בבימה כמוהו ומתרגשת להיות חלק מעולמו. מהתקרבותם, הוא מגלה כי היא מאפשרת לו להבין את עצמו באופן חדש ולפתח את נפשו באופן אמיץ יותר, תחושה שלא חווה בחייו. לאחר שבני סיפר לגורי על נערת חלומותיו לפתע גורי מבין כי אותה האישה שבני התאהב בה עובדת איתו, בזמן שגורי מנסה להתחבר לאותה עלמה אדמונית בשביל להכיר אותה לחברו. לאחר כמה ימים גורי מבין כי כאשר הוא מדבר עם ג'וזי לבוא מתחיל לפעום במהירות וכי גם הוא מאוהב בה. בעקבות התקרבותם הלא צפויה לג'וזי, בני וגורי מוצאים את עצמם מתחרים על אותה האישה, מה שמעמיד את חברותם על סף קריסה. ציטוטים בגלל שאני לא בטוח אם מותר לי לשים פסקאות שלמות נסתפק בציטוטים לסיפור זה עם טיפה הסבר על איך הרגשתי באותו הרגע: "אני רואה אותך ולא תופס בייבי פייס, אני רוצה אלייך, תצאי כבר מכלייך." כאשר הבוס של הגלידרייה בה עובדים גורי וג'וזי ארגן ערב משותף לכל עובדיו במסעדה קרובה הגיעו הצמד למצב בו הם יושבים צמוד אחת לשנייה. לאחר ש"תפסו ראש" גורי ניסה את מזלו ואמר לה את השורה הנ"ל, מה שגרר תגובה מופתעת של ג'וזי כי חשבה שגורי מאוהב במישהי אחרת. לאחר מכן התחילה לריב איתו בגלל אי ההבנה, עזבה את המסעדה בסערה והשאירה את גורי במצב רוח ירוד להמשך הרבה זמן. "יש לי נערה ושמה הוא סוזי, בשפתו של שייקספיר שמה הוא וואוו!" תחילת ההצגה המוקדשת לג'וזי בביצועם של בני ונועה שלומדת איתם. נועה רצתה לעזור לבני לפנות לג'וזי בדרך האומנות, לצערי הרב אנחנו לא יודעים הרבה על תוכן ההצגה אבל עצם כך שבני ביקש את העזרה מנועה שהבינה את כך שהוא מאוהב בג'וזי זה היה וואו. באופן כללי אני חושב שזו דרך יחודית להראות את רגשותיך כלפי מישהי והלוואי שהכותבת הייתי מדגישה יותר את החלק הזה בספר. "אולי הוא באמת מאוהב." כאשר ג'וזי ביצעה עם בני את קטע המחזה שהוא כתב על היחסים אשר הוא היה רוצה להיות בהם איתה היא התחילה לחשוב ברצינות על כך שהוא מאוהב בנועה, ורצתה להיות שם לעידודו, מה שהיא לא ידעה שההצגה בעצם מכוונת במיוחד אליה. "בסרטים של פעם יכולת לאהוב, יכולת לשים את היד וללחוש לה..." הרגע הכי גבוהה בדיכאונו של גורי, אשר התחיל את לימודיו לקולנוע לאחר וג'וזי והוא התרחקו מעט עקב מאורעות הספר. ברגע זה החליט גורי לקחת את חייו בידיים וניסה למצוא את הדרך הכי ישירה בה היה יכול לפנות לג'וזי. מה דעתי על הספר: אם להיות כנה הספר הזה היה מלא מורדות ועליות. אני חושב שהפיק של הספר היה כאשר גורי ובני נפרדו בדרכם אבל אני אפילו לא רוצה לרמוז על זה בציטוט. מעבר לכך הסוף של הסיפור היה כמו כל סוף של סיפור אשר מוזכר בו מקבאט (המבין יבין). אני חושב שהסיפור הזה היה מאוד טוב אבל לצערי הרב הסיפור היה מהיר מדי עקב מספר העמודים המצומצם שלו. אני חושב שזה ספר שכל אחד יכול לקרוא (כל עוד הוא בגיל נורמאלי לפחות) ואפילו אגיד שזה צריך להיות הספר הבא שלכם. אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספויילרים אבל זה היה הרומן המשולש הכי טוב שקראתי/ראיתי בחיי. ציון: אני אתן לספר 8.5/10 כפי שאמרתי ספר ממש טוב, הבאסה היחידה בו שהוא הסתיים מדי... מקווה שנהנתם מהאשכול, נפגש באשכול הבא!

כן