סיפור | תפקיד משמעותי

[Lightning hammer 388]

מבעד לחלון צר במרתף המאובק חדרו קרני השמש האחרונות של היום והאירו את פניו העייפות של ג'יימס.

כל גופו כאב בסיומו של יום עבודה מפרך בסנדלרייה של אביו.

בכל יום היה ג'יימס מגיע עם שחר אל הסנדלרייה הישנה והמאובקת, מתיישב על השרפרף החורק ומתחיל לשזור במיומנות את חוטי הכותנה עד שהפכו לשרוכים. 
ככל שעבר הזמן, החל ג'יימס מאבד עניין בשגרת יומו האפרורית.

"תגיד אבא", פנה ג'יימס אל אביו באחת הפעמים שהציפו אותו המחשבות, "במהלך כל השנים שאתה עובד כסנדלר, לא נמאס לך אף פעם לעשות שוב ושוב את אותו דבר?"

אביו של ג'יימס הביט בו בבלבול קל, מחכה לשמוע את הדבר שמטריד את מוחו של בנו הצעיר.

"אני מתכוון", המשיך ג'יימס, "אף פעם לא הרגשת שיש דברים חשובים הרבה יותר שתוכל לעשות? דברים משמעותיים באמת שיכולים להשפיע ולקדם את הדברים כאן בעולם", סיים ג'יימס את דבריו.

"בוודאי שכן", השיב לו אביו, "אבל בכל פעם שהגיעו המחשבות הבנתי שאני נמצא בדיוק במקום שבו אני יכול להועיל, להכין ולתקן נעליים לעיירה שלמה, זה לא דבר חסר משמעות".

עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו, הבחין אביו של ג'יימס באכזבה מופגנת על פניו של בנו.

"אם אתה לא מרגיש כך", מיהר להוסיף, "אתה יכול לקחת הפסקה מהעבודה בסנדלרייה ולחפש מקום אחר לפעול בו, לחפש בשבילך מקום שימלא אותך תחושת סיפוק ומשמעות".

ג'יימס אפילו לא התלבט לפני שנענה להצעה של אביו.

כבר למחרת במקום להגיע לסנדלרייה, הוא פנה והסתובב ברחובות העיירה שואל, מסתקרן וחוקר אחר מקום שבו יוכל להועיל באמת.

אחרי שבוע של חיפוש בכל האזור מצא את עצמו ג'יימס משוטט מאוכזב ברחבי העיירה, בלי תעסוקה ומלא תחושת חוסר משמעות שלא הניחה לו לרגע.

"אתה נראה מהורהר, בחור צעיר", פנה אליו אחד הסוחרים של העיירה וקטע את מחשבותיו.

"בוא, קפוץ לעגלה, אני אקח אותך הביתה. אתה הבן של הסנדלר, לא?" המשיך הסוחר מדבר לעצמו בעוד ג'יימס קופץ אל העגלה ומתיישב לצידו.

כשסיים ג'יימס לשתף את הסוחר בתחושות ובחיפוש שערך בשבוע האחרון, הוא השתתק והביט אל האופק.

"אני מבין, בחור צעיר, אני מבין", המהם הסוחר, לוקח שאיפה עמוקה מן המקטרת שהתנדנדה בפיו.

כעבור כמה דקות של נסיעה שקטה ומלאה במחשבות, פנה הסוחר אל ג'יימס: "שמעתי פעם שבעיירה הדרומית במחוז יש בית יתומים גדול, מן הסתם הם ישמחו לקבל שם עזרה.

זה אומנם רחוק מעט מהעיירה ומהבית, אבל אולי שווה לך לנסות ולבקר שם, אולי תמצא שם את המשמעות שאתה מחפש". 
 

~~~

 

ג'יימס קפץ בבהלה כששמע את הצלצול הרועם מבעד לדלת הכבדה של בית היתומים, אחרי כמה שניות נפתחה הדלת בחשדנות, ומבט של אישה מבוגרת וחמורת סבר ננעץ בו.

"שלום" גמגם ג'יימס בחשש, "שמי ג'יימס, ואני גר בעיירה הסמוכה.

שמעתי על בית היתומים שלכם, ורציתי לבוא לעבוד פה כדי לעזור לילדים שנמצאים בבית היתומים".

הדלת נפתחה לרווחה, וג'יימס זכה לעוד סריקה קפדנית ממנהלת המקום.

"היכנס לחדר בקצה המסדרון", היא הורתה לו, "אני כבר מגיעה."

אחרי שיחה ארוכה עם גברת בארטון, מנהלת בית היתומים, התקבל ג'יימס לעבודה.

הימים הראשונים בבית היתומים היו לא קלים עבור ג'יימס.

במהלך יום העבודה לא היה לו רגע לנוח, תמיד הוא התרוצץ ודאג לילדים.

בכל לילה, לפני שנכנע לעייפות, הרהר ג'יימס אם באמת מצא את המשמעות שביקש לעצמו.

הוא הרגיש שלמרות כל העשייה, משהו לא שלם, משהו עדיין חסר לו. 

"או ג'יימס, אני שמחה שאתה עדיין ער..." תפסה אותו גברת בארטון, "יש בחוץ משלוח גדול של נעליים חדשות בשביל הילדים, לפני שתלך לישון תכניס אותם פנימה למחסן". 

ג'יימס יצא אל הקור והתחיל להעמיס על עצמו ארגזים עמוסים בזוגות נעליים.

"הילדים באמת זקוקים לנעליים חדשות", הרהר לעצמו. "מחר תחכה להם הפתעה!" חייך ג'יימס והמשיך להכניס במרץ את הנעליים.

למחרת חיכה ג'יימס בקוצר רוח לראות את פניהם של הילדים כשיקבלו את הנעליים החדשות.

היום עבר, וכך גם היום שאחריו, אך הנעליים נותרו במחסן בדיוק כפי שעזב אותן שם.

אחרי שלושה ימים נוספים של המתנה החליט ג'יימס לבדוק את העניין. 

"גברת בארטון..." כחכח ג'יימס, "הילדים הולכים בנעליים ישנות וקרועות, בזמן שעשרות נעליים חדשות יושבות להן במחסן.

למה אנחנו לא מחלקים להם את הנעליים שהגיעו?" גברת בארטון התחילה לענות תוך כדי שהיא מתקדמת אל עבר המחסן. 

"הנעליים שקיבלנו באמת נהדרות, חדשות ואיכותיות, רק יש בהן בעיה קטנה", היא אמרה ושלפה זוג נעליים מתוך אחת הקופסאות.

כשבחן את הנעליים, ג'יימס הבין מייד מה הבעיה, "אחד העובדים בסנדלרייה שממנה הגיעו הנעליים עזב במפתיע את עבודתו", המשיכה גברת בארטון להסביר, "כך יצא שעשרות הנעליים האלה נותרו ללא שרוכים".

ג'יימס הביט חסר מילים בגברת בארטון, ולפתע חזרו להדהד בראשו הדברים של אביו...