לוח מובילים

מיכל ישבה לצד מיטת בעלה אהוב בבית החולים, מחזיקה בידו החלשה. השבועות האחרונים היו קשים עבורם אמיר נפצע קשה מאוד בקרב בעזה, הוא עבר סדרת טיפולים וניתוחים ארוכה תוך שהוא מורדם. עיניו של אמיר התעוררו לאטן ונפגשו במבטה הדואג של מיכל "איפה אני?" לחש בקול צרוד. היא נישקה את ידו ברוך "אתה בבית החולים יקירי, הניתוח עבר בהצלחה אבל אתה עדיין חלש מאוד" פניו של אמיר התכרכמו בכאב עם כל נשימה אבל מבטו נותר ממוקד "הרופא אמר... שיש סיכוי". מיכל הנהנה בחיוך מעודד, מנסה להסתיר את דמעותיה "כן גיבור שלי, יש תקווה". שיחתם קוטעת על ידי דפיקה עדינה בדלת. הילה, ילדתם הקטנה בת ה-8 צועדת פנימה בביישנות, סוחבת ציור גדול "שלום אבא, עשיתי לך משהו" היא אומרת ומניחה את הציור על המיטה ציור גדול וצבעוני של המשפחה, אמיר מתבונן בציור בהתרגשות, עיניו נוצצות. הוא מושך את הילה אליו לחיבוק עדין "תודה אוהבת שלי", הילה מחייכת "תחלים מהר כדי שנוכל ללכת שוב לים כמו בקיץ שעבר" הדמעות זולגות על לחייו של אמיר. "זה בדיוק מה שאעשה, אני מבטיח". מיכל והילה יושבות לצד אמיר בשתיקה ואוחזות בידיו הדרך עוד ארוכה, אבל הן יעברו אותה.