היי אז אמממ רציתי לפרסם ספר שאני כותב אני כל כמה ימים (בתקווה שכל יומיים בערך) אפרסם פרק חדש אשמח לשמוע את דעתכם מדובר בסיפור פנטזיה ומתח שמדבר על נושאים רגשיים כבדים פרולוג רין הנסיעה ברכבת תמיד הייתה מרגשת עבורי כילדה. תמיד חשבתי עליה כדרך לראות מקומות חדשים, לשמוע את השיחות של האנשים סביבי, ואפילו להגיע ליעד היה ריגוש בפני עצמו. אבל ככה זה כשאת ילדה בת תשע, הכל נראה כחלום רחוק. אבל לא רק שאת ילדה, גם לפני שנה הכל עוד היה כחלום עבורי. עליתי על הרכבת בגאווה, אנשים הסתכלו עלי בכבוד, היחס היה שונה. היום? היום כל צעד שלי יכול להיות מהומה שלא רציתי ליצור. מילה לא במקום יכולה להרחיק את כולם ממני מהחשש שאפגע בהם. מהעיניים שלי, כולם כאן נראים אותו הדבר. הגבר העסוק בטלפון וזורק מבט לאישה היפה שמולו, האמא שמסתירה תסכול מהתינוקת שלה שלא מפסיקה לבכות. אפילו הנערים שיושבים בשקט כי כל אחד כועס על חברו. כולם אותו הדבר. הרכבת שאגה כשאורות השמש דעכו. צמרמורת עברה בגופי מעוצמת הרעש שהכריזה כי נכנסו למנהרה האחרונה במסלול הרכבת. אבל רק אני הגבתי ככה, כולם המשיכו בשלהם, כאילו היה שקט. "נוסעים נכבדים, הרכבת תיכנס מיד לתחנת אורדון." קרא קולו של הכרוז ברכבת "יש לשמור על הסדר עם יציאתכם מהרכבת על מנת שהצוות יוכל לשמור על בטיחותכם…" הוא המשיך להקריא את כללי הבטיחות כמו מנטרה, אבל אני כבר זכרתי אותם בעל פה, הייתי פה לא מעט. לפני שהרכבת הספיקה לעצור התרוממתי מהכיסא ופניתי אל הגבר שהתיישב לידי "סלח לי אדוני, זו התחנה שלי, אוכל לעבור?" המבט קר הוא הרים את מבטו אלי ובחן אותי. ואני מתכוונת, בחן אותי. עיניו נעצרו על החזה שלי, או יותר נכון סיכת הארד שהונחה על החליפה. הוא עיוות את מבטו ומיד הזיז את רגליו. הוא לא שונה מכולם, גם עבורו אני סכנה. הוא פחד ממני. הרמתי את המזוודה וצעדתי אל עבר הדלתות, הרכבת נעצרה, הדלתות נפתחו מולי ושני טורים של אנשים החלו לדהור. הראשון יצא מהרכבת, בו אני עמדתי, השני נכנס לרכבת. איש לא בירח את רעהו, כל אחד רק הביט ישר אל הכיוון בו הוא הלך. כאילו זה מה שהוכתב להם לעשות. בפעמים הקודמות שהייתי כאן לא הייתי שונה מהם, מבטי ממוקד קדימה, סבלנותי לא משתנה. אבל היום זה היה שונה, היום שמתי לב למה שסביבי יותר מהרגיל. בפעם האחרונה שהייתי כאן לא הייתי לבדי, כמות הסטודנטים הייתה רבה, אבל היום הייתי יחידה, חריגה. ואם זה לא הספיק הטור התקדם לאט מהרגיל. הנחתי שמדובר באכיפה מוגברת, הפרות הסדר נהיו רבות יותר לאחרונה, לכן הבדיקות לכניסה ויציאה מהרכבת נעשו הדוקות יותר. הידקתי את אחיזתי על ידית המזוודה, ידיי החלו להזיע בתוך כפפות המשי הלבנות שעטיתי על ידיי. הרגשתי את נשימתי נעשת כבדה. קצב פעימות ליבי התגבר, ואז ראיתי אותו, סייר שבא לפקח על הסדר בטור. הוא פנה אלי, כמעט באופן ישיר מידי. מבט אחד חטוף בחליפה שלי והוא כבר הבין שמשהו לא בסדר "שם?" קולו היה כמעט רובוטי, הוא לא הרים את עיניו מהדף, הוא בכלל שם לב האם הוא מדבר לאדם הנכון? "רין ורמיליון, אדוני… מספר אישי 8712801." הוא הרים את עיניו קלות וחזר אל הדפים "לא שאלתי לדבר מעבר לשמך… כשאבקש מספר אישי תגישי אותו" הרגשתי את ידיי ממשיכות לרעוד "כ-כן אדוני אין צורך לכעוס…" מיד כשאמרתי את המילה הזו הוא הרים את מבטו כאילו קיללתי אותו, הצמדתי את ידי לפי, פליטת הפה הזו הייתה מיותרת לגמרי. פניו הרצינו "גברתי אצטרך לבקש ממך להתלוות אלי, התפרצויות שכאלה אינם מקובלות כאן…" לפני שהספקתי להגיד יד מוכרת הונחה על כתפו של השומר "אני אקח את זה מכאן, היא איתי" קול עמוק בעל מבטא רוסי קל הידד באוזניי כשהרמתי את ראשי וראיתי את שיערו הבלונדיני של איליה. הקצין הממונה עלי. "קפטן" קולו של השומר חזר להיות רגוע "מצטער אבל אצטרך לקחת אותה איתי לצורך תשאול…" איליה הרים את ידו והוציא מכיסו פתק והגיש אותו אל השומר "אין צורך לבצע תשאולים היום, כמו שאמרתי היא איתי השומר בחן את הפתק וראיתי את החשש עולה ממנו, הוא לא ציפה לראות את איליה כאן, וכך גם אני. ולשם שינוי הרגשתי הקלה. לא הספקתי לפתוח את הפה ואיליה הסתובב, הוא סימן לי בידו ללכת אחריו. עשיתי כדבריו וצעדתי בשקט, צעדיו של איליה היו מהירים. כמעט ולא הספקתי לעמוד בהם. "טוב לראות אותך קפטן, אני מצטע…" "עוד לא חזרת וכבר את עושה לנו בעיות ורמיליון, אני רואה שלא למדת מהפעם הקודמת" קולו חתך את האוויר, השפלתי את מבטי ותהיתי מה לומר, האם עלי לענות לו? לפני שהספקתי לומר את תגובתי כאילו קרא את מחשבותיי, הוא המשיך "אני מקווה שזו הייתה נפילה חד פעמית, כמו שאת יודעת, את חזרת אלינו על תנאי. כמובן בהתחשב בנסיבות שלך אנחנו לא מצפים ממך להרבה, אבל הוחלט לתת לך הזדמנות כדי לראות למה את מסוגלת…" נפילה… ככה הוא קורא לזה. אם רק היה יודע שזה לא קל כפי שזה נראה. מבטי שוטט ברחבי התחנה, הטור נראה ארוך מאוד, והאנשים שעמדו מולי עוד לא עברו אפילו חצי ממנו. חלקם היו אמורים להראות עצבניים, מוטשים, חלק אפילו מאוכזבים או עצובים. אבל מרחוק הכל היה נראה אותו דבר. אותו מבט קר ויבש על עיניהם של כולם. ייאוש. "קפטן… אני…" לא הספקתי להמשיך את הדברים וזעקה חדה של סירנות פילחה את אוזניי, איליה נעצר ומבטו הופנה למקור הרעש. מגנומטרים שהוצבו ביציאה מהתחנה. "חכו… זו טעות! אני יכול להישבע אני באמת נקי…!" בזווית העין ראיתי את מקור הבעיה. בחור, רגיל למראה, עובר דרך המגנומטר בתקווה שהוא יעצור, אבל הוא רק ממשיך לצפצף באותו רעש מחריד. השומרים לא חיכו אף רגע, וכמו בסצנה מסרט אקשן ארבעה שומרים התנפלו עליו וניטרלו אותו. הם הרימו אותו כאילו היה בובה ומשכו אותו לחדר נפרד, שם הוא כבר לא יהווה בעיה עבורם. הוא לא יהווה בעיה לאף אחד. "הביטי רין, זה הסיבה שלשמה את כאן, אני מקווה שאת מבינה את המטרה שלך נכון?" כמו מחלום קולו של איליה משך אותי, אבל מבטי לא ניתק מהמגנומטר שחזר להיות שקט. להציל אותם… זה מה שאני רוצה לומר לו. אבל אני יודעת שזה לא המטרה שלי, כי את הבן אדם הזה אי אפשר להציל, אפשר רק לתקן… "אני… אני באמת לא יודעת…" ידיי רעדו, כמו קולי שלא היה יציב יותר. איליה בחן אותי במבטו, ידעתי שאסור לי לפשל כאן. מה אם הוא בוחן אותי? אולי זו עוד אחת מההזדמנויות שדיבר עליהם קודם לכן? נשמתי עמוק, הרמתי את מבטי אליו והבטתי בו עם המבט הקר אותו ידעתי שהוא רוצה לראות "אני אמורה לזהות אותם לפני שזה מתפשט… כדי להגן על הסביבה" הוא הנהן וחזר ללכת, וכמו כלבה הקשורה לרצועה חזרתי אחריו "יפה מאוד רין, את צריכה לוודא שזה לא יקרה ליד אחרים. כי אחרת את יכולה להיות הבאה בתור." ✧ ✧ ✧ בזכות קצב ההליכה המהיר של איליה הגענו אל הפנימיה מהר מאוד. הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה לפני שנה, לפני התקרית. אבל הפעם האווירה הייתה שונה, היא לא הייתה חמה כמו שדמיינתי שתהיה, או יותר נכון כמו שזכרתי. כשעזבתי את המקום בפעם האחרונה הרגשתי כמו גיבורה, כמו עילוי. והיום? אני לא יודעת מה אני מרגישה. אבל אני יודעת שגיבורה כבר לא אהיה. "כשתיכנסי יתכנו מבטים רין, אני מקווה שלא תראי התרגשות מיותרת, הכל חדש לנו, ולהם… אבל עבורך את צריכה להתנהג רגיל. אני מקווה שאת מבינה למה" הנהנתי לחיוב כשאיליה עצר והביט בשעונו "בלאט… האיסוף לקח יותר זמן ממה שציפיתי, תגיעי לחדר הישן שלך, את זוכרת איפה זה?" הנהנתי לחיוב והבטתי בשער האבן שניצב לפני. אותו השער, אותו המקום, אותם האנשים. אז למה אני מרגישה זרה פתאום? למה אני לא מרגישה שהמקום הזה הוא אותו מקום שעד לפני שנה היה הבית שלי? גררתי את רגליי דרך השער, השומרים בכניסה הביטו בי כאילו בחנו אותי. הנדתי את ראשי כברכת בוקר טוב, כמו שעשיתי עבורם בכל פעם שעברתי כאן. אבל במקום להניד בחזרה הם רק צעדו לאחור. כעס. על יד השער קבוצה של ארבעה נערים ישבו ודיברו, כל אחד עטה סיכה דומה לשלי. הדבר היחיד שהיה שונה הוא צבע הסיכה, שלהם הייתה מוזהבת. בעוד שלי בעלת צבע ארד. כשעברתי לידם הם השתתקו, נופפתי להם בידי. אבל הם לא נופפו בחזרה. גועל. לא ציפיתי להתנהגות שונה, אבל עדיין. בן אדם רגיל יכול היה להתעלם מזה ולהאמין כי הכל טוב. אני לא. גם אם הם לא יגידו את זה, גם אם הם ינסו להסתיר את זה הכי טוב, אני רואה הכל. אני רואה מה הם באמת מרגישים. ואני לא יכולה להתעלם. הרגשתי את ידיי צורבות, הידקתי את אחיזתי במזוודה. בלי ששמתי לב התנגשתי במישהו, אני זכרתי אותו. הוא למד יחד איתי בכיתה, גם הוא בעל סיכה מוזהבת. "ר-רין… את… את חזרת" קולו רעד מעט, הנהנתי לחיוב וחייכתי אליו "כן… גם אני מופתעת… מה קו…" לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא כבר הסתובב, התקדם משם ונופף בידו לשלום. "אממ… טוב לראות אותך, אני… אני מאחר לשיעור אז נדבר!" היום עוד לא התחיל… הוא לא באמת שמח לראות אותי, היה שם משהו אחר… פחד. הם אמרו שזה יקרה, הם ידעו שכך תהיה התגובה של האנשים סביבי, ועדיין. הם התעקשו לבדוק את זה, כי הם לא יוותרו על זה, הם לא יוותרו עלי. שאר הדרך הייתה דומה, אותם פרצופים מוכרים, שהביטו בי כאילו ראו רוח. אבל אני לא מאשימה אותם, עבורם אני רק הצל של הבן אדם שהייתי, וגרוע מכך… עבורם אני צל לא מרוסן, שיכול לבלוע אותם. הגעתי אל המקום שאיליה כיוון אותי אליו, חדר שמונה, החדר הישן שלי. הכנסתי את המפתח הישן אל המנעול, ולהפתעתי הוא כבר היה פתוח. מה שאומר שהם כאן. היססתי לרגע, תהיתי האם אני אמורה לעשות את זה, אבל אם איליה אמר, זה חייב להעשות. התרגשות קלה עברה בי, ולא מהסוג הטוב. לא ידעתי למה אני אמורה לצפות, האם יהיו שם אנשים חדשים? האם שותפיי הישנים יהיו שם? אם כן, האם הם יקבלו את פני בחרבות, או שיקבלו אותי בזרועות פתוחות? לבסוף הבנתי שאני יכולה להישאר נצח אל מול הדלת, והמחשבה על מה יקרה גרועה מהתוצאה. אז דחפתי את הדלת קלות, וקול נשי קיבל את פניי, אבל הוא לא היה מופנה אלי. "אני לא מבינה למה היא צריכה לחזור אלינו? אתה מבין שזה לא תקין כן?" כיווצתי את שריריי, זיהיתי את הקול הזה. והוא לא היה מרוצה כלל. "אל תרימי את הקול שלך, יש לנו גבולות ברורים… אם נעבור אותם לא נהיה שונים ממנה." גם את הקול השני זיהיתי, אותו קול רובוטי, שקול ורגוע. אלו היו שותפיי הישנים, איגניס ונוקס. רציתי לחייך ולגשת אליהם, לרוץ אליהם ולחבק אותם. אבל אני יודעת שהתגובה שלהם לא תהיה זהה לשלי. "זו החלטה מלמעלה איגניס, לא משנה כמה תתלונני זה לא יעבור, אפילו איליה לא שולט בזה" "אני יודעת, ועדיין, יכלו לצוות מישהו אחר. וגם אם לא הסתדרנו במשך שנה לבד, למה עכשיו היא חייבת לחזור?" צעדתי מעט יותר לתוך החדר, גבה של איגניס היה מופנה אלי, ונוקס משך בכתפיו לפני שהספיק לשם לב אלי, וגם כששם לב הוא לא זיכה אותי ביותר ממבט חטוף בעיניו. "את יודעת שזו לא הייתה בחירה שלי גם… ועדיין, עבדתי קשה כדי לחזור אליכם איגניס, התגעגעתי אליך" חייכתי אל עבר הבחורה שעמדה מולי. היא הייתה שונה במעט מהיום האחרון בו נפגשנו. שיערה האדום נשאר גלי אך מעט ארוך יותר. ואף על פי שעברה רק שנה גופה נראה חטוב במעט, כאילו התאמנה ללא סוף. נוקס לעומתה לא נראה שונה כלל, אותו שיער לבן כשלג, ועיניים שחורות בעלי גוון כחול כמו הלילה העמוק. המבט הקר שעל פניו לא השתנה, אפילו לא חיוך או שרברוב עדין בשפתיו. איגניס הסתובבה באיטיות, הלם ניכר בפניה. חייכתי בעדינות אליה. לפני שהספקתי לומר משהו הרגשתי חבטה בפניי שהפילה אותי לרצפה, זה היה אגרופה של איגניס שהחטיפה לי כהוגן. על פניה ראיתי את זה. כעס. גועל. שנאה. "התגעגעתי אליך? התגעגעתי אליך היא אומרת לי!" היא צחקקה צחוק שהטריד אותי, צחוק קר ומרושע, מתובל במעט זלזול. "שמעת אותה נוקס, היא התגעגעה?" היא הסירה את מבטה ממני, כנראה שמבחיתנה גם את זה אני לא שווה. "היית צריכה לחשוב על זה לפני… אבל אם ציפית שאנחנו נקבל אותך בטוב? אני לא יודעת מה עברת אבל כנראה שניתקו אותך מהמציאות…" השפלתי את מבטי לרצפה, רציתי להגיד לה מה עברתי, אם היא הייתה עוברת חצי ממה שעברתי היא לא הייתה מעזה לומר מילה. הידקתי את אגרופיי, שיניי החלו להיחרק כל כך חזק שהרגשתי כאילו אני סודקת שן. אבל לפני שהספקתי להגיב איגניס החלה לצעוד אל מחוץ לחדר "אם את באמת חשבת שנתגעגע אליך רין את טעית… אני שונאת אותך, ואני שונאת את זה שאני צריכה לראות אותך שוב. היו צריכים להרוג אותך וזהו…" ואז ראיתי את זה, זו לא הייתה שנאה, פחד ואפילו לא גועל. זה היה עצב מהול בכעס. ובלי מילה נוספת, היא יצאה מהחדר, כמו ברוח סערה. נשארתי שם לשבת, מהרהרת עם עצמי. הרמתי את מבטי וראיתי את נוקס שוכב על המיטה שלו, מביט בתקרה כאילו לא התקיים כאן ויכוח סוער. "מה יש לך להגיד נוקס? גם אתה שונא אותי?" השפלתי את מבטי לצד, וקמתי מהרצפה, ניקיתי את בגדיי מאבק והחזרתי את מבטי אליו. "אני לא מרגיש כלום רין…" אותם מילים קרות, שעד לפני שנה אני ואיגניס יכולנו לצחוק עליהם. אבל היום זה היה שונה, כי עבורי זה היה הדבר הגרוע מכל. הוא היה אדיש כלפיי.
