אנשים אומרים שלהפוך לפוקימון מאסטר זה תהליך מייגע, שלוקח שנים- ולעתים יובלים, ושאין דרך לשים אצבע על מה בדיוק העלה אותך לגדולה.

אנשים טועים.

למען האמת יש 10 צעדים פשוטים להפוך למאמן הפוקימון הכי חזק בעולם:

1. להתחיל את המסע

2. למצוא חברים למסע

3. להשיג שישייה

4. אף פעם לא לסרב לקרב

5. להלחם בכל המכונים שאתה יכול

6. לא להשאר במקום אחד

7. להרשם לטורניר

8. לטפס בסולם הדרגות בטורניר

9. לא לזלזל ביריבך- אפילו אם הם מזלזלים בך.

10. לנצח, ובכל מחיר.

 

צעד ראשון: להתחיל את המסע

האגרוף שלו שבר לי את האף.

אתם יודעים, קראתי הרבה ספרים על בריונים בעולם שאין בו פוקימונים- איך שהם מלכלכים את הידיים ומרביצים לך בעצמם.

טוב, זה נשמע כמו חלום כי אז אולי יש לי סיכוי להלחם בחזרה- אבל זה לא המצב עם איר, הוא משתמש במאצ'אמפ שלו, ואפילו לא מתקרב אליי.

אני נפלתי על הרצפה, האף שלי מדמם, ואיר המשיך לעודד את המאצ'אמפ שלו "מאצ'אמפ, תשתמש בבעיטה נמוכה!".

הנה הדבר שהכי עיצבן אותי, כמה טיפש איר- בעיטה נמוכה נועדה כדי לגרום ליריב ליפול- אבל אני כבר על הרצפה!

ניצלתי את הבלבול על פניו של מאצ'אמפ וברחתי משם, ישר לבית שלי- אם תרצו לקרוא לזה בית.

הקרוואן של אבא שלי נמצא בתחתית הר עפר קטן, קרוב לביצה- מקום שאף אחד לא יירצה וייצטרכו להזיז אותנו.

לא הפסקתי לרוץ כל הדרך, חתכתי דרך הסמטה, בקושי אמרתי שלום לניליז, ילד חנון שהחלום שלו זה להיות מאסטר פוקימון.

עקפתי כל מיני גרואולייטים שהתחננו לאוכל, לי לא היה כלום- למה שאתן להם?

הגעתי הבייתה ופתחתי את הדלת בשקט, לא רציתי להעיר את אבא שלי.

פתחתי את הברז שלנו ושטפתי את הדם מהידיים שלי, ואחר כך מהאף, ניסיתי לעשות הכל בשקט ככל האפשר אבל בכל זאת שמעתי את אבא שלי מתעורר, "מישר? זה אתה?".

סגרתי את הברז "כן, אני פה".

הוא מלמל "סולרוק, פלאש" הפוקימון הזקן בקושי הצליח להפיק משהו.

הוא מיד זיהה את האף השבור שלי "איר?" הוא שאל.

הנהנתי, זו לא הייתה הפעם הראשונה, "איר קיבל את המאצ'אמפ הישן של אח שלו".

"למה? מה יש לאיר לעשות איתו?".

התלבטתי אם לספר לו, רציתי כל כך להודיע לו על המלגה שהציעו למצטיינים בבית הספר- שיישלמו לנו כדי להיות מאמני פוקימונים, אבל ידעתי שהוא יפציר בי ללכת- ובאמת רציתי, אבל לא יכולתי לעשות את זה, לא יכולתי לעזוב אותו לבד.

במקום זה משכתי בכתפיים "כנראה יומולדת או משהו", אבא שלי הרים גבה- אבל לא אמר כלום.

יצאתי החוצה, גרנו בעיירה שסמוכה ליער איסל- יער שכביכול יש בו פוקימונים כמו במחוז חדש לגמרי, אבל לא הרבה אוהבים להכנס לשם כי הוא מוזנח ולא 'לרמה' של מאמנים אחרים.

נכנסתי אל היער, שם מצאתי את הפינה הקבועה שלי, ובכיתי.

לא יודע כמה זמן בכיתי, אבל בסופו של דבר הרגשתי משהו מתחכך ברגל שלי- פתחתי עיניים וראיתי שפירית כחולה יפהפייה, די גדולה, ובטן שמנמנה.

היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות, ממתינות.

לא ידעתי מה לעשות אז ליטפתי אותה- היא כנראה הייתה רגישה לדגדוגים, כי היא פלטה שיהוק של בועות- ובה בעת שמתי לב שהבטן שלה התכווצה.

"איזה פוקימון מטומטם את" אמרתי "פוקימון מים שבולע מים?".

לא יודע למה, אבל התוודיתי בפני היתושה המפגרת הזו "אני רוצה להיות מאסטר פוקימון, אני רוצה לראות עולם, ואני רוצה להשיג פוקימון משלי".

"אז כדאי שתתחיל לארוז!" שמעתי קול מאחוריי.

 

ואוו ואוו ואוו

מקווה שתמשיך את הסידרה עד הסוף.

אהבתי בטירוף!

אחלה 10 צעדים