דדנה

מבצע השחרור יום אחד אבא הכריז: "אי אפשר ככה יותר אני הולך לשחרר את כולם!" ואמא אמרה בתגובה: "זה קצת קיצוני לא?" אז אמרתי: "לא, זה מושלם! את, אבא והאיש השחור תטפלו בשוטרים ותיתנו לי את המפתחות. אני אפתח את הכלוב והם יעזרו לנו לצאת משם וכולם יהיו משוחררים!" ואז אבא אמר: "לא את כולם אני רוצה לשחרר...אני לא רוצה לשחרר את כנופיית "מוות לעולם" הם לא מקשיבים לאף אחד, הם רק רוצים להרוג. בגלל זה קוראים להם "מוות לעולם" אני אומר להם להביא יהלום מביאים גופה של שועל, אבן חן=גופה של עצלן, מבקש... בקיצור הבנתם?" "כן" ענינו. הוצאנו את התוכנית לפעולה הכול הלך חלק חוץ מזה שכנופיית "מוות לעולם" שאלו למה לא משחררים אותם, לא עניתי... אבל רון ענה: "כי אתם לא עושים מה שאומרים לכם" הם כול כך נעלבו שלא הבנתי איך היצורים הרגישים האלה הם כאלה מפלצות כמו שאבא אמר ואז הראש שלהם, ג'קסון אמר בטון תמים: "אנחנו סך הכול מבקשים אוכל כדי להצליח לשרוד ואז אוכלים קצת הולכים למכולת קונים הכול אוכלים הכול והאנשים מתים מרעב, ואנחנו לא מצליחים למצוא את מה שצ'ארלס אמר לנו להביא אז אנחנו מביאים לו גופות..." לא האמנו לו וכבר כולם (חוץ מהכנופייה כמובן) היו בחוץ ואבא צעק: "תנעלי כבר!" אז נעלתי את הכנופייה בציות ויצאנו. "יו-הו!! הצלחנו!!" צעקתי בליווי הנפת אגרוף וכולנו צהלנו משמחה אבל הסיפור עוד לא נגמר... כשהחיים משתנים (כן...עוד פעם) חושבים ששוב חזרנו לשגרה חוץ ממה שקרה לנו, שוב?: קמים בבוקר מתארגנים לבית-ספר עולים להסעה...? אז זהו, שלא. אנחנו לומדים בבית-ספר לבנים/בנות של אנשים חשובים, מתעוררים מתי שבא לנו והולכים למרכז למידה המיוחד למיוחדים (או בקיצור מלמ"מ), הוא ברחוב שלנו אז לנו קל יותר, ושם יש לנו שיעורים פרטיים כלומר: לנו יש כיתה רק אני ורון, זה לפי מה שההורים עושים למשל: כול הבנים של מנהיגים בכיתה אחת וכן הלאה, אנחנו לומדים הכול כדי להיות כמו אבא שלנו (שהסיפור כסוי שלו זה שהוא: מפקד היחידה המיוחדת של צשמכלחושכיויה ממלכה שנמצאת ליד מעעלטכלויכחוחפיה אבל הוא גר כאן כדי שהמעעלטכלויכחוחפיתים לא יהרגו אותו) אנחנו לומדים: הישרדות בעולם, טיפוס, ספורט (כמובן), מחשבים, פריצת מנעולים, שבירת חלונות מבלי להיפצע, לפרוץ לבית בלי להשאיר עדויות וסימנים שהיינו שם, אומניות לחימה, וכולי... ואם חשבתם שזה קל, אתם טועים, ובגדול. זה קשה רצח אבל שווה את זה לגמרי זה כיף בטירוף!!! לסיכום: קשה אבל מטורף. התפיסה יום אחד צוות אנשים במדים של כבאים עם סמל משטרה שמעליו מין סמל של רדאר פרצו לחדר הלימודים (אולם הספורט) תפסו אותנו ורצו, תוך שנייה מצאנו את עצמנו עם אמא ואבא, האש בחליפה השחורה, והזה שעזר לנו לברוח מחדר החקירות קשורים אחד לשני בתוך מסוק, אחרי כמה זמן הפרידו אותנו ואז גילינו שהידיים והרגליים של כול אחד קשורות לבד, זרקו אותנו בנפרד לתאים אטומים עם דלתות בנק ואז אני הרגשתי שאני נופלת ופתאום מתחילה לרחף ואז התא שלי נחת ונפלתי על הגב כול מה שאני זוכרת מהקטע הזה זה ש:הצלחתי להתיישב, הסתכלתי על החלון, גיליתי שאני בתוך המים ואז: חושך, חושך חונק שמנסה להטביע אותי ברחמים עצמיים וייאוש, חושך עם פינות אדומות, חושך כואב. ואז הכול נעשה מטושטש והתעלפתי אז... זהו. זה החלק להפעם, מקווה שנהנתם: דדנה. נ"ב אני לא יכול לקצר או להאריך את הפרקים כי זה פשוט ספר שלי שכבר כתבתי שאני מעתיק מאתר אחר שפרסמתי בו, כשאני אעבור את מה שכבר כתבתי אני אוכל לנסות לכתוב פרקים ארוכים יותר.

סבבה, תודה על התמיכה ועל העזרה

מבצע חילוץ בלתי חוקי מאותו טיול אני חושבת איך להוציא את אבא ואת האיש השחור (למרות שבהתחלה לא רציתי) מהכלא ויום אחד חלמתי על רעיון אדיר! זה הולך ככה: אמא מתחפשת לשוטרת ומחליפה את השומר ואז אני ורון נכנסים ואמא מביאה לנו את המפתחות לכלא ואנחנו מוציאים אותם ולא חשבתי שתהיה בעיה בזה, ואז כמו בכול סיפור, הייתה בעיה... בעיה ענקית! הכול הלך חלק עד ש... כול האסירים ברחו ואז תפסו אותנו על חם. חזרה לחדר החקירות הנה אני שוב מוצאת ת'צמי בחדר החקירות ושוב אבא נכנס לכלא אבל הפעם ביקשו ממני להסביר: "הרי אמרת שלא היית שוטפה לפשע" החוקר אמר ועניתי בלעג: "לא הייתי שוטפה לפשע, פעם שעברה." ואז הוא שאל: "אם כך למה את משחררת את שניהם? שני הפושעים הגדולים ביותר בכול הזמנים?" עניתי: "כי זה אבא שלי אולי? לא חשבת על זה?" "כן, טוב זאת לא סיבה לפשוע ככה." הוא ענה בהרהור, הסכמתי איתו, אני חייבת לאמר, ואז הוא אמר לי וכנראה גם לאמא ורון: "אתם נכנסים לכלא אבל רק לחודשיים למרות שזה היה פשע ענק, וזה סיכן את כול העולם ואשתו ובניו ובנותיו ונכדיו ונכדותיו וכן הלאה... אבל שני קטינים ואמא שלהם לא יכולים, כלומר אסור לשים אותם במאסר עולם כמו שרציתי." באותו הרגע הבנתי שהוא השוטר הרע או לפחות ככה חשבתי, ואז אני וכנראה גם אמא ורון התנגדנו ואז נכנס לחדר שוטר ענק עם שרירי דינוזאור וצעק: "את נכנסת לכלא עכשיו!!!!" עניתי ביבבה: "לא!" אז הוא אמר: "כנראה שנצטרך לעשות את זה בדרך הקשה" והתקרב אלי תוך כדי לעשות קליקים בכול מקום אפשרי... ואז עצר, הוריד את מדי השוטר ו...זה היה האיש השחור! הוא רץ לשוטר וחנק אותו למוות ולחש לי: "בואי נצא מפה לפני שישימו לב כי אין לי כוח לחזור לכלוב ציפורים הזה." הלכתי איתו מהחדר ואז גיליתי שאבא עשה אותו דבר עם אמא ועוד מישהו לא מוכר עשה את זה עם רון, אה רגע זה ההוא שאבא ניצח בהורדת ידיים... החלטתי החלטה: מעכשיו אבא והאיש השחור לא נתפסים יותר ואני רון ואמא מחפים עליהם בפריצות ל"כלובי ציפורים" כמו שהאיש השחור קורא לזה. מקווה שניהנתם: דדנה

חזרה לשגר (לכאורה) מאז שאבא בבית כלא אמא מדברת רק על זה ש:"בגללי הכניסו אותו לכלא" והיא לא שולחת אותנו לבית ספר ל"שיחת הסבר" למה הם נעדרו כול כך הרבה זמן, וחוץ מזה החיים שקטים. או שלא? בוקר אחד אמא הכריזה: "היום אנחנו נצא לטיול!" פנטזתי על טיול עם כול המשפחה בים כנרת ואז היא המשיכה: "לבית הסוהר בו אבא כלוא!" וחיוך על פניה נסענו שעתיים עם שירים חסידיים כמו: "עברי אנוכי", "תודה" ועוד... כשהגענו לא האמנו למראה עיננו. היה כלוב ענק! ובו מלא אנשים בחליפה כתומה עם מספר ושם פושע מוצמדים לחולצה, לפחות ככה נראה לי. זאת הפעם הראשונה שבה ראיתי את השרירים של אבא, הוא קיפל את השרוולים בחולצה ושיחק הורדת ידיים מול מישהו עם שרירים ענקיים ותוך 2 שניות אבא שלי הוריד את היד של יריבו מצד אחד אני גאה באבא שלי ומצד אחד אני שונאת אותו, איך?! לא... למה לא לספר לילדים שלך שאתה פושע ענק?! למה להיות פושע ענק?! אבל, כמו שאמרתי כבר אני כן גאה בו כי הוא... טוב... הרגע ניצח מישהו עם שרירי דינוזאור בהורדת ידיים תוך 2 שניות. כנראה שמה שהאיש השחור אמר הוא נכון... אבא חזק מכול אדם ונסתר מכול סוד. מקווה שניהנתם: דדנה

החקירה נסענו בניידת נפרדת כול אחד וכשהגענו הכניסו אותי לחדר חקירה והחוקר שאל אותי: "איך את קשורה לנבל העל הזה? ל... ל-סופר פושע הזה?" עניתי: "זה אבא שלי, למה אתם רוצים אותו?" שאלתי כאילו אני לא יודעת, הוא ענה: "את יודעת כמה זמן אנחנו מחפשים אותם? שנים על גבי שנים התבזבזו לנו על חיפושים אחריהם! עד שבעלת הבית שנמצאתם בוא מזעיקה אותנו כי מישהו פרץ לה לבית, ובום! אנחנו מוצאים את צ'ארלס הגדול ואת האיש השחור!" (החוקר הלם בשולחן באגרופו) ואז הוא שאל אותי כל מיני שאלות כמו: "האם את מכירה את בעלת הבית? "האם את קשורה לפשעים שלהם?" ועוד שאלות... מקווה שניהנתם: דדנה

איך הכול התחיל? יום אחד...כרגיל, התעוררתי בבוקר, ארגנתי את התיק, אכלתי ארוחת בוקר, והלכתי להסעה. ושם הסיפור שלנו התחיל: נכנסתי להסעה וראיתי איש ענק ושרירי עם בגד גוף שחור צמוד שמכסה את כול הגוף סוחב מזוודה שמימנה מבצבץ משהוא. לא הצלחתי לראות מה זה. הוא עלה על האוטובוס, אני אחריו ואחרי רון. רון לחש לי: "אני חושב שמה שמבצבץ מהתיק של האיש הזה זה אקדח. והוא מתכוון לרצוח בהסעה או אחריה ושכדי לעקוב אחריו." שאלתי אותו: "אתה בטוח? הוא נראה איש שלא כדי לעקוב אחריו, וגם מה נאמר למורה? "סליחה המורה, פשוט עקבנו אחרי מישהו עם אקדח בחליפה שחורה"? היא תעניש אותנו!!!!" ורון הרגיע אותי ואמר: "לא נאמר, ניכנס בלי שהמורה תשים לב ונתארגן. מה כבר יכול לקרות?" האמת זה היה נשמע די הגיוני אז אמרתי לו: "טוב, מה כבר אפשר להפסיד?" אבל לא ידעתי שחיינו עומדים להשתנות בגלל המשפט הזה. עקבנו אחריו והוא באמת שלף אקדח ואז הוא הסתובב לכיוונינו התחבאנו מאחורי עמוד, הלב שלי דפק באטרף וכול כך חזק שחשבתי שבגלל זה הוא הסתובב אלינו. הוא חזר לכיוון הקיר ופתאום צץ משם מישהו האיש שלף שטרות והביא לאיש בחליפה השחורה, והאיש בחליפה השחורה שלף גופה של בין אדם והביא לאיש עם השטרות. ואז הוא הסתובב, בהה בנו, הרים את רון מהחולצה ונתן לו בוקס בפרצוף ושנינו התעלפנו רון מהכאב ואני מהפחד. כשהתעוררנו היינו בבגאז' של ג'יפ קשורים בידיים וברגלים והאיש בחליפה השחורה נוהג, לפתע הוא נעצר, יצא מהמכונית, פתח את הבגאז', הוציא אותנו והרים אותנו מעל גיא עמוק ורחב ושאל: "איפה הוא?" ואנחנו לא הבנו מה הוא רוצה ושאלנו: "על מי אתה מדבר?" והוא איים: "אם לא תגלו איפה הוא הסוף, (הוא ניער אותנו קצת) לא יהיה נעים." אנחנו התחלנו לרעוד מפחד ושאלנו: "מ...מ...מ...מ...מי?" והוא ענה: "צ'ארלס הגדול אלא מי?" ואנחנו שואלים: "צ'...צ'...צ'ארלס?" והוא תיקן אותנו: "הגדול, צ'ארלס הגדול. נו! איפה הוא!"(הוא ניער אותנו עוד פעם) הסתכלנו אחד על השני ושאלנו: "א..א..אבא שלנו?" והוא ענה: "כן! איזה עוד צ'ארלס אתם מכירים?!", "בבית", ענינו ביחד. הוא נשא אותנו אל המושב ליד הנהג ואמר: "אתם תאמרו לי איפה הבית שלכם ואני אנהג". והוסיף: "אחרת..." לא היה צורך בסיום המשפט, הראנו לו את הדרך וכשהגענו הביתה הוא עשה מעשה שהוא שילם עליו ושיחרר אותנו, רצנו הביתה נכנסנו ונעלנו את הדלת. האיש ניסה לפתוח ולא הצליח ואמר: "אם לא תפתחו תוך 10 שניות אני אפרוץ לבית!" אבל אנחנו כבר לא היינו שם. נכנסנו למרתף למרות שאבא בדרך כלל לא מסכים ושמענו שתי קולות עמוקים אחד מהם היה של אבא, זיהיתי. והשני...: לא מוכר. פתאום שמענו בום ענק וריצה חזקה אבא שלי ועוד מישהו עלו עד אלינו ואבא שאל: "למה אתם לא בבית ספר? בואו אני אסיעה אתכם...", "לא!!!" צעקנו ביחד ובדיוק אז נפתחה הדלת של המרתף בתנופה והאיש בחליפה נכנס ואמר: "פעם הבאה שזה יקרה..." לפתע הוא קפא במקום, השתתק, כרע ברך ואמר: "צ'ארלס הגדול! חיפשתי אותך בכול מקום, אתה חזק מכול אדם, נסתר מכול סוד..." אבא עצר אותו ואמר: "די, די... אומנם כול זה נכון אבל אני באמצע משהוא..."הוא הסתובב והתחיל לרדת למטה ואז עצר לפתע הסתובב ואמר: "אה כן. ואל תעז לגעת בילדים שלי או ש..." האיש בחליפה בלע רוק. מסתבר שאבא שלי הוא הפושע הגדול ביותר בכול הזמנים. ומי שכמעט הרג אותנו עובד בשבילו. ברגעים האלה לא הבנתי כלום ממה שקורה, הרגשתי כאילו רק עכשיו נולדתי. לא הבנתי דבר ממה שקורה או קרה, לפתע התפרצה המשטרה למרתף ואזקה את כולנו. מקווה שניהנתם: דדנה

הקדמת הסופר היי אני מי שבליגה קוראים לו דדנה, את הספר הבא אני כתבתי במשך 4 שנים ואני עדיין לא סיימתי אותו, הסיפור ידבר על תאומים שמגלים תגלית מפתיעה על אבא שלהם ואז זה מתפתח, מקווה שתהנו, הנה זה: הקדמה שלום אני מיה, אני בת 12, בגובה 1.53 מטר, אוהבת לשמוע מוזיקה ולשחק עם חברות, אני גרה בבית קטן עם אבא שלי, אמא שלי ואחי התאום: רון. נשמע רגיל. נכון? אבל הסיפור שלי ממש לא רגיל. בטח אתם לא תאמינו לו... אבל הינה הוא במלוא תפארתו: נמשיך באשכול הבא, מקווה שנהנתם: דדנה