Lightning hammer

המן

תפוח אדמה במדורה

סרטון

מה פתאום, פשוט זה משמח

תודה רבה! תודה רבה! שמח לשמוע שאהבת!

שמח לשמוע תודה, איישם

הרבה טענות נכונות, יש על מה לדון...

הגשם לא ירד כבר שלושה חודשים. העיר נחנקה מאבק, חלונות בתי הקפה היו מרוחים ברזון של ייאוש, והאוויר היה מלא בריח של אספלט לוהט וזיעה של אנשים עצבניים. היה זה אוגוסט, ואפילו הציפורים שכחו איך שרים. רחוב ברגמן היה מהסוג שאתה לא שם לב אליו עד שמשהו משתבש בו. בניין מספר 17, שהוקם בשנות ה־60, עמד בפינתו כאיש זקן שלא ברור אם הוא מנמנם או פשוט מחכה שהכול ייגמר. קירותיו התקלפו, התריסים חרקו כמו שיניים שבורות, והאינטרקום היה מין חידת סודוקו עתיקה שאף אחד כבר לא ניסה לפתור. ביום שלישי, בשעה 06:43 בבוקר, דיירת מהקומה השנייה, גברת אסתי לוי, הבחינה לראשונה בנוכחותו של הילד. הוא ישב על מדרגות הבניין, רכון קדימה, גבו קעור כמו אות נ' עברית, ולידו תיק בית ספר כחול דהוי שעליו הדפס חצי־מוכר של דינוזואר. הוא לא דיבר, לא שיחק, לא זז. רק הביט ישר קדימה, אל הדלת הכבדה. גברת לוי, אלמנה בת 67 שידעה לזהות סטייה עוד לפני שהסוטה עצמו ידע שהוא כזה, נעצרה מייד. "אתה מחכה למישהו?" שאלה בקול גבוה מהרגיל. הילד לא ענה. רק הרים את ראשו מעט והביט בה. היו לו עיניים כחולות־עמוקות, כאלו שלא שייכות למזרח־התיכון בכלל, והן נצצו כאילו מישהו הדליק פנס קטן בתוך האישונים שלו. שיערו היה כהה ופרוע, ולפניו נמרחו קווים עדינים של לכלוך, כאילו נלחם במישהו או במשהו. גברת לוי עשתה מה שכל שכנה ותיקה הייתה עושה — התקשרה למשטרה. הניידת הגיעה אחרי שעה וחצי. שני שוטרים יצאו ממנה ברפיון: אחד גבוה ורזה עם עיניים של מישהו שראה יותר מדי, והשני נמוך וגוץ, עם כרס שמתחילה לפניו. הם דיברו עם הילד, שאלו לשמו. הוא אמר אותו. בשקט. "שמי הוא עמנואל." "ושם משפחה?" שאל השוטר הרזה. "זה לא משנה עכשיו." במשך כמה דקות ניסו להבין מאיפה הוא הגיע, למי הוא שייך, אם הלך לאיבוד. הילד ענה במילים קצרות, כמעט לא־שייכות. בסופו של דבר, כששום דבר לא התקדם, הם העלו אותו לניידת, תוך הבטחה שייקחו אותו לתחנת המשטרה הקרובה ושם יבררו. רק שאף אחד לא לקח אותו. המצלמות ברחוב הראו את הניידת יוצאת. אבל היא לא הגיעה לתחנה. לא לירושלים, לא לתל אביב. היא פשוט — לא הופיעה בשום מקום. כאילו נבלעה. ביום למחרת, דפיקה נשמעה על דלתו של ד"ר גיא ברטל, פסיכולוג ילדים בן 41, שגר לבד בדירה 5 בקומה העליונה של בניין 17. כשהוא פתח את הדלת, הילד עמד שם. אותו ילד. עם אותו תיק. אותן עיניים. "אתה גר פה, נכון?" שאל הילד. גיא שתק לרגע, ואז הנהן. "אני צריך להישאר פה קצת. עד שיגיע הזמן." "מי אתה?" גיא שאל. "אני עמנואל." "איך הגעת לכאן? איפה ההורים שלך?" "אתה תראה. זה ייקח קצת. אבל אתה תראה." והוא פשוט נכנס פנימה. מאותו רגע, שום דבר כבר לא היה רגיל. בשלושת הימים הראשונים, הילד לא יצא מהחדר שהקצה לו גיא. לא ביקש אוכל. לא הלך לשירותים. כשגיא שאל, הוא רק חייך ואמר: "אני בסדר. פשוט תן לי להישאר." בלילה הרביעי, גיא התעורר מצליל. צעד איטי, מדוד. כמו של מישהו יחף שמהלך על רצפה קרה. הוא קם, יצא לסלון – והילד לא היה שם. הדלת הראשית פתוחה לרווחה. הוא ירד למטה. הרחוב היה שקט. ואז ראה את זה. במרכז הכביש, במקום שבו עמד פעם פנס רחוב — הייתה עכשיו רק שלולית של מתכת מותכת. לא היה ריח שריפה. לא היה סימן להרס. רק תחושת ריק עמוקה, כאילו משהו לא נכון התרחש שם, משהו לא אנושי. כשהוא חזר לדירה, הילד כבר היה במיטה. "גיא," הוא לחש, "אתה לא באמת לבד. אף פעם לא היית. אבל עכשיו, תצטרך לבחור אם אתה רוצה לדעת את האמת… או להמשיך לשקר לעצמך." "מה אתה רוצה ממני?" גיא שאל. "אני לא זה שרוצה משהו. אני רק השליח." גיא ישב ליד המיטה של הילד וחשב: האם השתגעתי? האם זה ילד עם עבר טראומטי? או שאני מתמודד עם משהו… מעבר לזה? הוא לא ידע, אבל עמוק בפנים — משהו בו כבר השתכנע. הילד לא שיקר. תכתבו לי אם אתם רוצים עוד חלקים...

איזה מקום אני?

הליגה

משחקים

ממש חיית לילה

גם בלילה?

המגפיים בחתול

ער?

האנושות גרמה לכך שניהיה חייבים לישון בלילה...

המגפיים של ברוך

וואי אני גמור מת

בהחלט

פיהוק

בהחלט שבוע טוב

בית אריזה

אפשר לנעול, הסתדר כנראה כי עשיתי את כל ה20

שם במשחק: Thor קישור לפרופיל: https://www.pokeisrael.net/?page=profile&player=Thor זמן הבעיה: אני לא יודע אם זה דווקא מהיום כי הרבה זמן לא עשיתי משחקונים אבל 09\05\2025 קישור לעמוד עם הבעיה: https://www.pokeisrael.net/?page=minigames תיאור הבעיה: יש לי בשישיה פוקימונים ברמה 100 וזה כותב לי שאין לי ולא נותן לי לתת להם בוסטים תמונת מסך רלוונטית - חובה:

אם אתה כותב את זה כשאתה קשור עכשיו לכירכרה זה יצחיק אותי הרבה יותר