חיפוש הקהילה

לפרק הקודם- מישר לא ידע את זה, אבל הוא כבר עבר את הצעד הראשון. 1. להתחיל את המסע 2. למצוא חברים למסע 3. להשיג שישייה 4. אף פעם לא לסרב לקרב 5. להלחם בכל המכונים שאתה יכול 6. לא להשאר במקום אחד 7. להרשם לטורניר 8. לטפס בסולם הדרגות בטורניר 9. לא לזלזל ביריבך- אפילו אם הם מזלזלים בך. 10. לנצח, ובכל מחיר. צעד שני למצוא חברים למסע "אז כדאי שתתחיל לארוז!" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי לראות את אבא שלי, מחזיק תיק ריק- עיניים אדומות מבכי אבל חיוך של גאווה על הפרצוף. "אבא, מה...?" התחלתי לשאול אבל לא היה טעם להעמיד פנים, "שמעת את זה?". הוא הינהן, "מישר, אני לא שברירי- אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה שאתה רוצה לעשות משהו, ומוותר על חלום חייו בשבילי- להיות מאסטר פוקימון, לאמן פוקימונים ולהלחם בקרבות, זה כל מה שאני רציתי ולא הגשמתי- הגיע הזמן שמישהו יגשים את החלום הזה בשבילי". לא ידעתי מה להגיד "אבל... אני לא יודע מאיפה להתחיל ו... זה גם כל כך מסובך... ואפילו אין לי פוקימון משלי....". החיוך שלו התרחב, "יכול להיות לך, לא?". הסתובבתי בחזרה ליתושה הכחולה, היא אהבה אותי- ויכול להיות מגניב להשיג פוקימון שאין כמעט לאף מאמן בעולם, אבל... "אין לי כסף לפוכדורים, אני לא אקבל את המלגה עד שאראה שיש לי פוקימון משלי". החיוך שלו נהפך לחיוך עצוב והוא הרכין ראש, הוא זרק אליי פוכדור פשוט וישן, שזיהיתי מהר מאוד- "זה...". "הפוכדור של סולרוק כן" הוא קטע אותי, והקול שלו נעשה חלש "קצת אחרי שיצאת החוצה, הוא... נגמר, וכשפוקימון נפטר- טוב, הפוכדור שלו מתפנה". הרגשתי לא נעים "אבא, אני לא יכול לקחת את זה...". הוא דחה אותי בהינף יד "לא ולא, סולרוק מת- אתה חייב לכבד את זכרו". הנהנתי והורדתי את הפוכדור ליתושה "אז, אם את רוצה... אנחנו יכולים להסתובב עוד קצת ביחד". היא מיד לחצה את גופה כנגד הפוכדור וזה נפתח ובלע אותה. "כל הכבוד! מישר לכד פוקימון" שמעתי קול חדש מאחוריי, הסתובבתי לראות את ניליז, הילד החנון שהזכרתי מקודם- וילדה לא מזוהה לידו. לניליז יש גוף שמנמן ונמוך, בקושי 1.5 מטר, כובע גדול מאוד שמגן על גופו הלבן מהשמש, ושיער מתולתל ג'ינג'י שמתחבא מתחתיו. הילדה שלידו, לעומת זאת- הייתה יפהפייה, שיער שחור כמו הלילה ארוך מאוד, שמגיע לה עד המותניים, מסתחרר בגלים לא ישרים. צבע העור שלה היה חיוור, והעיניים שלה בגוון שמזכיר שוקולד חלב. היא עיקמה פנים כשהבטתי בה והסמיקה, היא התכופפה לניליז ולחשה לו משהו. "מי מישר? לא הוא לא בוהה בך" ניליז אמר בקול וגרם לי ולה להסמיק עד השורש, "היכרות: מישר, זו הבת דודה השנייה שלי ג'יוטל- אתה יכול לקרוא לה ג'י. ג'י, זה מישר". "אמ, היי... מה אתם עושים?" שאלתי במבוכה, והתחמקתי מהמבט של ג'יוטל. "יוצאים למסע הפוקימונים שלנו, ואתה מצטרף אלינו!". אפילו לא ממש יכולתי להתנגד, כי אבא שלי עדיין עמד לידי- והוא השמיע קריאת התרגשות "זה מצויין! כבר יש לך חברים למסע, זו התחלה טובה לצעד הראשון שלך בתור מאמן פוקימונים". אבא של מישל לא ידע את זה, אבל הוא כבר גמר את הצעד השני שלו, והתחיל בצעד השלישי.

אנשים אומרים שלהפוך לפוקימון מאסטר זה תהליך מייגע, שלוקח שנים- ולעתים יובלים, ושאין דרך לשים אצבע על מה בדיוק העלה אותך לגדולה. אנשים טועים. למען האמת יש 10 צעדים פשוטים להפוך למאמן הפוקימון הכי חזק בעולם: 1. להתחיל את המסע 2. למצוא חברים למסע 3. להשיג שישייה 4. אף פעם לא לסרב לקרב 5. להלחם בכל המכונים שאתה יכול 6. לא להשאר במקום אחד 7. להרשם לטורניר 8. לטפס בסולם הדרגות בטורניר 9. לא לזלזל ביריבך- אפילו אם הם מזלזלים בך. 10. לנצח, ובכל מחיר. צעד ראשון: להתחיל את המסע האגרוף שלו שבר לי את האף. אתם יודעים, קראתי הרבה ספרים על בריונים בעולם שאין בו פוקימונים- איך שהם מלכלכים את הידיים ומרביצים לך בעצמם. טוב, זה נשמע כמו חלום כי אז אולי יש לי סיכוי להלחם בחזרה- אבל זה לא המצב עם איר, הוא משתמש במאצ'אמפ שלו, ואפילו לא מתקרב אליי. אני נפלתי על הרצפה, האף שלי מדמם, ואיר המשיך לעודד את המאצ'אמפ שלו "מאצ'אמפ, תשתמש בבעיטה נמוכה!". הנה הדבר שהכי עיצבן אותי, כמה טיפש איר- בעיטה נמוכה נועדה כדי לגרום ליריב ליפול- אבל אני כבר על הרצפה! ניצלתי את הבלבול על פניו של מאצ'אמפ וברחתי משם, ישר לבית שלי- אם תרצו לקרוא לזה בית. הקרוואן של אבא שלי נמצא בתחתית הר עפר קטן, קרוב לביצה- מקום שאף אחד לא יירצה וייצטרכו להזיז אותנו. לא הפסקתי לרוץ כל הדרך, חתכתי דרך הסמטה, בקושי אמרתי שלום לניליז, ילד חנון שהחלום שלו זה להיות מאסטר פוקימון. עקפתי כל מיני גרואולייטים שהתחננו לאוכל, לי לא היה כלום- למה שאתן להם? הגעתי הבייתה ופתחתי את הדלת בשקט, לא רציתי להעיר את אבא שלי. פתחתי את הברז שלנו ושטפתי את הדם מהידיים שלי, ואחר כך מהאף, ניסיתי לעשות הכל בשקט ככל האפשר אבל בכל זאת שמעתי את אבא שלי מתעורר, "מישר? זה אתה?". סגרתי את הברז "כן, אני פה". הוא מלמל "סולרוק, פלאש" הפוקימון הזקן בקושי הצליח להפיק משהו. הוא מיד זיהה את האף השבור שלי "איר?" הוא שאל. הנהנתי, זו לא הייתה הפעם הראשונה, "איר קיבל את המאצ'אמפ הישן של אח שלו". "למה? מה יש לאיר לעשות איתו?". התלבטתי אם לספר לו, רציתי כל כך להודיע לו על המלגה שהציעו למצטיינים בבית הספר- שיישלמו לנו כדי להיות מאמני פוקימונים, אבל ידעתי שהוא יפציר בי ללכת- ובאמת רציתי, אבל לא יכולתי לעשות את זה, לא יכולתי לעזוב אותו לבד. במקום זה משכתי בכתפיים "כנראה יומולדת או משהו", אבא שלי הרים גבה- אבל לא אמר כלום. יצאתי החוצה, גרנו בעיירה שסמוכה ליער איסל- יער שכביכול יש בו פוקימונים כמו במחוז חדש לגמרי, אבל לא הרבה אוהבים להכנס לשם כי הוא מוזנח ולא 'לרמה' של מאמנים אחרים. נכנסתי אל היער, שם מצאתי את הפינה הקבועה שלי, ובכיתי. לא יודע כמה זמן בכיתי, אבל בסופו של דבר הרגשתי משהו מתחכך ברגל שלי- פתחתי עיניים וראיתי שפירית כחולה יפהפייה, די גדולה, ובטן שמנמנה. היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות, ממתינות. לא ידעתי מה לעשות אז ליטפתי אותה- היא כנראה הייתה רגישה לדגדוגים, כי היא פלטה שיהוק של בועות- ובה בעת שמתי לב שהבטן שלה התכווצה. "איזה פוקימון מטומטם את" אמרתי "פוקימון מים שבולע מים?". לא יודע למה, אבל התוודיתי בפני היתושה המפגרת הזו "אני רוצה להיות מאסטר פוקימון, אני רוצה לראות עולם, ואני רוצה להשיג פוקימון משלי". "אז כדאי שתתחיל לארוז!" שמעתי קול מאחוריי.