חיפוש הקהילה

תחנת הדלק 'מיסיסיפי' שניצבה על כביש 66 הישן, שחיבר בין שיקגו ללוס אנג'לס – הייתה תמיד עמוסה בלקוחות. אנשים רבים תמהו על הצלחתה של תחנת הדלק הישנה שלא נהנתה מיתרונות גיאוגרפיים מיותרים, אלא שהסיבה האמיתית הייתה – דלפק הקפה של תחנת הדלק 'מיסיסיפי' שאותה ניהל במשך שנים רבות סטיב ברוק. הוא התפרסם באמריקה כבעל יכולות של 'קריאה בקפה' שעל פיה נהג לנבא ללקוחותיו את העומד להתרחש. אנשים רבים הטילו ספק בדברים, אבל לקוחות אחרים האמינו לאיש ועצותיו וסיפרו כיצד חזה את הבלתי צפוי. באחד הימים נכנס בראיין, עובר אורח ששמע אף הוא על יכולותיו של סטיב בעל בית הקפה, וביקש ממנו לספר לו על העתיד. סטיב הביט לתוך הכוס ואמר: "תהיה לך תקלה ברכב במהלך היום, אבל אתה תופתע עד כמה היא תיפתר במהירות…" בראיין גיחך לעצמו – לקח את כוס הקפה והמשיך בנסיעה. אלא שלאחר קילומטרים ספורים הוא גילה שהגלגל הימני של הרכב התפנצ'ר בעיצומה של הנסיעה. בעוד שבראיין חושב מה עליו לעשות, עצר לצדו בחור צעיר שרכב על אופנוע והציע את עזרתו בהחלפת הגלגל. "במחיר מצחיק של עשרים דולר, אוכל לתקן לך את הפנצ'ר", אמר האופנוען ובראיין הסכים בלית ברירה. להפתעתו תחזיתו של סטיב התממשה, אלא שככל שבראיין בירר על תחזיותיו, אנשים רבים סיפרו על הפנצ'ר המסתורי שקורה לכל אחד מהם לאחר שעצרו בתחנת הדלק 'מיסיסיפי' ועל האופנוען הנחמד שהציע עזרה לאחר מכן. בראיין החליט לבדוק את העניין לעומק, הוא חזר למקום לאחר מספר חודשים התיישב בזווית בית הקפה ועקב אחרי המתרחש בתחנת הדלק. הוא גילה בחור צעיר שיצא מדלת צדדית מאחורי דלפק הקפה, תוך כדי שהוא מעיף מבטים לכל עבר, ומצמיד מכשיר חד לאחד מצמיגי המכונית. בראיין התקרב לדלפק ושמע כיצד סטיב אומר ללקוח ש"תהיה לו תקלה בהמשך היום, אבל היא תיפתר במהירות" – הנוסח המוכר שכפי הנראה חזר על עצמו בכל פעם מחדש, רק עם לקוח אחר. בראיין המשיך לעקוב אחרי המתרחש וכאשר בעל הרכב יצא מתחנת הדלק, הוא מיהר לנסוע אחריו למרות שדי תיאר לעצמו את ההמשך. דקה לאחר מכן, יצא הצעיר על אופנועו אחרי המכונית של בראיין והתסריט המוכר חזר על עצמו מחדש. האיש הודה נרגשות לצעיר והבטיח שיהפוך ללקוח קבוע של בית הקפה ובעליו 'מגיד העתידות' בעל היכולת הנבואית. התעלומה נפתרה, אבל עדיין לא הבין בראיין את המומנטום. מדוע מתאמץ סטיב כל כך להחזיק פועל שפוגע במכוניות הלקוחות? האם שווה לו להחזיק פועל רק בשביל מספר מועט של תיקונים שעליהם הוא מקבל עשרים דולר? ההיגיון הכלכלי לא הסתדר לו והוא החליט להמשיך ולרחרח בדלפק בית הקפה, עד שיבין את המזימה שעומדת מאחורי בית הקפה שבתחנת הדלק. ככל שבראיין הסתובב עוד ועוד בבית הקפה, הוא שמע את סטיב מחלק עצות למכביר. עצה אחת שהעניק סטיב ללקוח שהיה נראה כאיש עסקים אמיד עוררה את תשומת ליבו והוא החליט לעקוב אחרי הלקוח. "היום תגיע לידך הזדמנות עסקית גדולה, אל תסרב לקבל אותה!" שמע בראיין את סטיב אומר לאיש העסקים. בראיין נסע אחרי האיש, עד שהגיע למסעדה גדולה בהמשך הדרך – שם נפגש האיש עם שני אנשי עסקים נוספים. בראיין הזמין שולחן לידם והיטה אוזן למתרחש. הם החלו לדון בהזדמנויות נדל"ן שונות עד שלפתע אמר אחד מהם: "אמנם באנו לדבר איתך על שורת המחסנים שרצית לקנות, אבל ממש ברגעים האחרונים צצה עסקה חדשה ואטרקטיבית. נבנה כעת באזור מרכז מסחרי גדול שעתיד להפוך לקניון שתוכל להרוויח עליו מאות אלפי דולרים". האיש הוציא מתיקו מפות, פרס אותן על השולחן ועניין את היושב מולו בעסקה הגדולה. ברגע אחד הבין בראיין את התמונה המלאה: סטיב ברוק, בעל בית הקפה שבתחנת הדלק – עובד עם אנשי עסקים שעושים את כספם בצורה לא כשרה והם אלו שנותנים לו מידע על הלקוחות שיגיעו לבית הקפה שלו. כפי שהוא 'ניבא' לאיש העסקים על ההזדמנות שתגיע לפתחו כדי לגרום לו להיכנס לעסקה, כך שמטרת רכישת האמון הראשונית מצדו של סטיב לא הייתה עבור הרווח מתיקון הפנצ'רים, אלא צבירת לקוחות עתידיים והשפעה על בעלי עסקים וחברות מבלי שהם ישימו לב להשפעה העקיפה שמובילה אותם לעסקה כושלת…

הטלפון שצלצל על שולחנו של קרלוס, מפקד המשטרה בעיר מרקאיבו שבוונצואלה, פתח את הבוקר בצליל מבשר רעות. קרלוס הרים את השפופרת ומעבר לקו היה קולו של אנריקו קלראקס, איש עסקים מוכר ובעל השפעה בעיר. אנריקו סיפר למפקד על חוליו בנו הצעיר בן השש עשרה שלא חזר הביתה מהלימודים. בהתחלה ניסתה עוד המשטרה לברר האם הוא נמצא אצל חבריו, או שמא מדובר בעוד בריחת נעורים. אבל כבר באותו ערב התקבלה שיחת טלפון מהחוטפים בביתם של משפחת קלראקס, שהציגו את דרישותיהם: מיליון דולר במזומן! לקרלוס התברר שהפעם מדובר בקבוצת חוטפים מקצוענית ולא בסתם חובבנים שלא יודעים כיצד להתנהל. תמונתו של חוליו קלראקס התפרסמה בכל כלי התקשורת במדינה וכל שוטר קיבל העתק של התמונה, כדי למצוא קצה חוט בדרך אל החוטפים, שהיה ברור כי ברגע שיצליחו במשימתם תהיה זו רק הסנונית הראשונה בדרך לשרשרת חטיפות. קרלוס, מפקד משטרת מרקאיבו, החליט לעשות הכול כדי לעלות על עקבות החוטפים ושזו תהיה החטיפה האחרונה במחוז. לאחר שנבר בתיקים ישנים במשך שעות, התברר לקרלוס שדפוס הפעולה של חוליית החוטפים הזאת דומה למה שכבר השתמשו בו בעבר. הבדיקה העלתה שמדובר בכנופיית חוטפים שאינה משאירה שום עקבות בשטח. לפתע צדה את עיניו של קרלוס ידיעה קצרה שהופיעה בקצה התיק, שאף אחד לא ייחס לה חשיבות בעבר. הייתה זו עדותו של נהג מונית שבדיעבד התברר שלקח את אחד החוטפים מהמקום שבו נמסר לו הכסף. הנהג דיווח שהאיש נבר בתיקו שהכיל את מאות אלפי הדולרים שניתנו ככופר, במשך דקות הנסיעה הבודדות שבהן ישב במונית. ככל שחכך קרלוס בדעתו, הוא החליט שזאת הדרך היחידה להגיע אל החוטפים. משפחתו האמידה של חוליו הנער רק המתינה לאישור הרשויות כדי למסור את הכסף ולקבל את בנם בחזרה, קרלוס יצר עמם קשר וביקש שיכינו את הכסף אך לפני כן שיעבירו אותו אליו. ואכן כבר באותו ערב קיבל קרלוס לידיו את התיק העמוס בשטרות מרשרשים, שלפי בקשת החוטפים היה אמור להיות מועבר אליהם יחד עם מסוק שיטיס את החוטף לספינה שתמתין לו בנמל. קרלוס הוציא את החבילות המרשרשות והחזיק אותן בידיו, הוא קיווה בכל ליבו שהתוכנית שרקם תצא לפועל ושהחוטף תאב הבצע ייפול למלכודת שהוכנה לו מראש. קרלוס חילק מספר הנחיות לצוות השוטרים והתוכנית יצאה אל הפועל. לפי התוכנית התיק צריך להיות מונח בשטח אדמה מבודד ופתוח מחוץ לעיר, כמובן בתנאי שבאזור לא יהיו שום כוחות משטרה או ביטחון במרחק של עשרים דקות נסיעה. חלון זמן שיעניק לחוטפים את האפשרות לטוס מהמקום במסוק שהוכן מראש. קרלוס וצוותו מילאו אחרי ההנחיות במדויק והתיק הונח במקום, כשהם מתרחקים לגמרי מהאזור כדי שחלילה לא יפגעו החוטפים בנער הצעיר. התיק הונח במקום שסוכם ואז הגיע אל המקום אדם גבוה שהסתיר את פניו בצעיף עבה. הוא התקרב אל התיק כשמרחוק כבר נשמע קולו של המסוק המתקרב, החוטף הרים את התיק ורץ לעבר המסוק כשלפתע הוא נעצר. הוא ניסה לפתוח את התיק ולאחר מספר שניות שבהן נלחם ברוכסן הסורר, נפתח התיק שבתוכו נחו מספר מעטפות עבות. הוא פתח את אחת מהן והחל לספור את תוכנה ואחריה עוד אחת ואז הוציא את הטלפון מכיסו והעביר את ההוראה לשחרר את הנער החטוף ולהתקשר להוריו. בדיוק לרגע הזה חיכה קרלוס שהמתין בחורשה רחוקה מהמקום, הוא היה מתוח כקפיץ וציפה שתכניתו תצליח והחוטף ייפול למלכודת. החוטף תאב הבצע לא הצליח לעצור בעצמו גם כשעלה אל המסוק שהמריא אל על והמשיך לפתוח את המעטפות שבכוונה תחילה הודבקו בצורה חזקה על ידי קרלוס וצוותו, הוא פתח אותן אחת-אחת וספר את הכסף ולא שם לב שהמסוק לפתע משנה כיוון ונוסע לכיוון אחר. ובמקום שהמסוק ינחת על הספינה שהמתינה לו, הוא נחת על סיפונה של ספינה אזרחית אחרת ועד שקלט החוטף היכן הוא נמצא הוא היה מוקף מכל עבר בשוטרים חמושים שהשתלטו עליו במהירות. אנריקו קלראקס הודה בחמימות לקרלוס – מפקד המשטרה, שהיה היחיד שהצליח להיכנס לראשו של החוטף תאב הבצע והבין שהדבר היחיד שיכול לעצור את שרשרת החטיפות, זו רק התחושה המשכרת של ספירת מאות אלפי הדולרים שהוכנסו מלכתחילה למעטפות חזקות ודביקות שיגרמו לחוטף המתוחכם להידבק לתא המעצר לשנים רבות…

קבוצת התיירים החלה לאבד את הסבלנות ליד האוטובוס שהמתין להם וג'ון לא האמין ששוב פעם זה קורה לו, למרות שהזהיר את חברי הקבוצה עשרות פעמים. הוא ביקש מכולם שוב ושוב להיות בשעה 12 בדיוק ברחבה הראשית שליד האצטדיון של רומא, אבל הוא נאלץ לעכב קבוצה שלימה רק בגלל כמה זוגות שאיחרו. הוא הדגיש בפניהם שהקבוצה צריכה להגיע לפירנצה והנה הוא עוד פעם מוצא את עצמו מתקשר לכל אחד מהזוגות הללו ואף אחד מהם אינו זמין. כעבור חצי שעה מעייפת של המתנה, התקשר ג'ון מדריך הטיולים הוותיק להנהלת חברת הטיולים בלונדון ושאל האם מבחינתם אפשר להעלות את הקבוצה על האוטובוס ולהתחיל לנסוע לפירנצה וששלושת הזוגות המאחרים יחפשו מונית שתיקח אותם אחר כך. אין מה לעשות, מי שלא אחראי שישלם. בלב כבד עלה ג'ון על האוטובוס עם קבוצת התיירים שלו והתחילו בנסיעה לפירנצה. וכמו בתסריט ידוע מראש, כעבור חצי שעה כאשר הקבוצה הייתה כבר באמצע הדרך התקבל הטלפון הראשון מהזוג אובריאן, שהיו ביחד עם שני הזוגות האחרים: "ג'ון, איפה אתם נמצאים?" שאל מקס אובריאן בצעקה כשהוא מנסה להתגבר על ההמולה הרבה שבכיכר. "אנחנו כבר נסענו לפני חצי שעה. מה רצית, שנעכב את כולם ונחכה לכם?" ענה ג'ון בהתגוננות. "אתה לא מאמין מה קרה לנו!" המשיך לצעוק מקס "אבל בינתיים, לאן להגיד למונית שתיקח אותנו?" ג'ון הסתכל במפה וקבע תחנת עצירה בכניסה לפירנצה, שם נפגש כעבור שעה וחצי עם שאר הזוגות שהגיעו במונית מיוחדת שעלתה להם מאתים וחמישים יורו. כשפגש את מקס, סיפר לו האחרון בהתרגשות את מה שקרה להם ברגע שהם עזבו את שאר חברי הקבוצה: "אנחנו היינו כבר בחוף הים והתכוננו לחזור כשלפתע ראינו ספינת פאר שעוגנת בחוף הים. איך שאנחנו מסתכלים על הספינה, ירדו ממנה זוג תיירים שהתחיל לדבר איתנו וסיפר לנו מאין הם באו, ושיש בספינה מסעדות עם אוכל שלא יצא לנו לאכול אף פעם. התלבטנו מה לעשות. מצד אחד לא שילמנו ולא קיבלנו רשות לעלות על הספינה. מצד שני, חשבנו שנוכל ליהנות בגלל זוג התיירים שהמליצו לנו מהמבצעים המיוחדים שלו ששמורים רק לחברי הספינה. אז החלטנו אנחנו ביחד עם הזוגות האחרים לעלות על הסיפון ורק להציץ על המתרחש…" "נו…" אמר ג'ון, "אז אם עליתם רק להציץ מה הבעיה?" "הבעיה הייתה שאחרי שכבר עלינו לסיפון הריחות והמחירים הזולים של האוכל שם סחררו אותנו ואמרנו שכבר נישאר לאכול…" אמר אובריאן בעיניים מושפלות. "רגע, ומותר לאכול למי שלא נרשם מראש לספינה?" שאל ג'ון. "לא, אבל חשבנו שאף אחד לא ישים לב ושנשלם את זה אחר כך. בינתיים התיישבנו לאכול וכעבור חצי שעה מרגע שהתיישבנו לאכול שמנו לב לחרדתנו שהספינה עוזבת את הנמל…" "ואז מה עשיתם?" שאל ג'ון בסקרנות. "עזבנו הכול ושאלנו איפה יושב קברניט הספינה, כיוונו אותנו לקומה השישית. עלינו לשם וביקשנו לדבר איתו. הסברנו לו שאנחנו לא מפה ושאנחנו חייבים לחזור לאוטובוס שלנו ופתאום הספינה התחילה לנסוע. הוא הסתכל עלינו ואמר לנו: 'תקשיבו יש לכם כרגע שלוש אפשרויות. הראשונה היא, לשלם לי ששת אלפים דולר ולהצטרף למסע כמו כולם ואחר כך אוריד אתכם בנאפולי. האפשרות השנייה היא, שבגלל שאתם מסיגי גבול אעצור אתכם ואסגיר אתכם למשטרת נאפולי שתעשה אתכם מה שבא לה…" "ומה האפשרות השלישית?" שאל ג'ון בסקרנות. "האפשרות השלישית" ענה מקס: "זה שהוא יוריד לנו סירה שתיקח אותנו בחזרה לחוף בעלות של אלף דולר…" "בסוף מחוסר ברירה" המשיך מקס: "בחרנו באפשרות השלישית וירדנו מהספינה עם סירה מיוחדת שלקחה אותנו לחוף, אבל זה לא הכול… רגע לפני שנפרדנו מהקברניט ניגש אליו מישהו ולחש לו משהו באוזן, הקברניט הסתכל עלינו ואמר: 'עכשיו אמרו לי שהמצלמות שלנו קלטו אתכם גם אוכלים, המחיר במסעדה שלנו למי שהוא לא חבר הספינה עומד על מאתים וחמישים דולר'… בקיצור, אכלנו אותה מכל הכיוונים…" אמר מקס ביובש: "גם שילמנו אלף דולר על המסע בחזרה הביתה. גם שילמנו מאתים חמישים דולר על הארוחה וגם שילמנו על המונית מאתים וחמשים יורו. רצינו לחסוך ובסופו של דבר שילמנו עוד אלף חמש מאות דולר, כאשר כל הטיול הזה לאיטליה עלה לנו רק אלפיים דולר!" "תגיד" שאל ג'ון את מקס, "עם יד על הלב, למדתם משהו מהטיול המופרע הזה שלכם?" "האמת?" ענה מקס: "אני לא יודע מה עם השאר, אבל אני עד סוף החיים שלי לא מתכוון ולו פעם אחת לעבור על הכללים. אבל יש משהו עמוק יותר שלמדתי…" "מה זה כבר יכול להיות?" שאל ג'ון בחיוך סקרן. "אם אתה שואל אותי, הכול התחיל מזה מחוסר האכפתיות שלנו שהקבוצה תחכה לנו, למרות שידענו שאנחנו הולכים לעכב אותם עם האיחור שלנו…" ג'ון ומקס לחצו ידיים בהתרגשות, זה היה גם האיחור האחרון של ג'ון בטיול.

אז כידוע לכם (כתוב לי בפרופיל) אני אוהב ספרות, אז החלטתי לעשות בעבורכם פרויקט ספרות מיוחד שבו יהיו עם הזמן יותר ויותר סיפורים איכותיים בתגית 'פרויקט הספרות שלי' בפרויקט יהיו גם סיפורים שהם לא מקוריים ואני אביא אותם מכיוון שהם לא מוכרים... המטרה של הפרויקט היא להחיות את הפורום ובעיקר את פורום ספרות, וגם לעזור לכם איך ליצור סיפורים משלכם בעזרת הסקת לקחים מהסיפורים. מוזמנים ללחוץ על התגית 'פרויקט הספרות שלי' ולהינות משלל סיפורים (ואלי גם לפרגן בתגובה 😄)

לאיש אחד נמאס מהמצב בו הוא צריך כל יום ללכת לעבודה בעוד אשתו נשארת כל היום בבית. זה ממש לא הוגן, שרק אני אהיה זה שעובד כל כך קשה! הייתי רוצה שפעם אחת היא תרגיש מה זה לצאת ולעבוד בחוץ... שתבין מה עובר עלי בעבודה הנוראית שלי!! בלילה, לפני שהלך לישון התפלל לאלוהים: "או, אלוהים הכל יכול, בבקשה בבקשה עשה משהו שאני ואשתי נתחלף בתפקידים ולו רק ליום אחד! שהיא תוכל לחוות את מה שאני חווה כל יום! ואני אשאר בבית במקומה ואבלה את כל היום בנעימים..!" עם תפילה זו על שפתיו שקע האיש בשינה עמוקה. אלוהים, רחום וחנון, ומשתדל למלא את בקשותיהם של מאמיניו איפה שאפשר דאג להחליף בין הבעל והאישה.. בבוקר, כשהתעורר הבעל, הוא מצא עצמו בגופה של אשתו, ואילו היא התעוררה בדמותו. הבעל קם, הכין ארוחת בוקר, העיר את הילדים, הכין להם סנדוויצ'ים לבית הספר, דאג שיאכלו את ארוחת הבוקר שהכין להם, הסיע אותם לבית הספר, חזר הביתה ואסף כביסה מלוכלכת מכל החדרים, שם מכונת כביסה ורץ לבנק למשוך כסף כדי לשלם את חשבונות הטלפון והחשמל. משם הלך לדואר, שילם את החשבונות, ומשם המשיך לסופרמרקט כדי לקנות מצרכים לארוחת הערב. חזר הביתה, סידר את המצרכים במזווה ובמקרר, והעביר את הכביסה למייבש. כשגמר לנקות את קופסת החול של החתול ולרחוץ את הכלב, הייתה השעה כבר אחרי אחת בצהרים. הוא עלה לחדרי השינה וסידר את המיטות, שאב אבק וטאטא ושטף את רצפת המטבח. ניקה את בתי השימוש והאמבטיות, וקיפל את הכביסה שבינתיים כבר התייבשה ושם לכל אחד את הבגדים בארון. אחר כך נהג מהר לבית הספר ולגן כדי להספיק להוציא את הילדים בזמן ולהסיעם הביתה. בדרך הביתה נאלץ להתערב בוויכוחים ביניהם ולהשתיק אותם, לגעור באחד להעניש את השני ולנחם את השלישי הבוכה. אחר כך ישב עם הילדים על שיעורי הבית שלהם, ובמקביל העמיד את קרש הגיהוץ והמגהץ כדי לגהץ את מה שיצא מהכביסה והיה זקוק לגיהוץ. בערך בארבע וחצי, הוא התחיל לקלוף תפוחי אדמה לארוחת הערב ולשטוף ירקות להכנת הסלט. הוא ניקה את העוף והכין לו רוטב מתאים כדי להכניסו לתנור. אחרי ארוחת הערב הוא ניקה את השולחן, הכניס כלים למדיח, רחץ את הילדים והשכיב אותם לישון אחרי שסיפר לכל אחד מהם סיפור בנפרד. בעשר בלילה הוא כבר היה כל כך סחוט שבקושי הצליח לגרור את עצמו למקלחת ולמיטה. וגם בכך לא נגמר היום שלו, כי עוד ציפו ממנו לעשות אהבה, והוא לא התנגד והצליח לעבור גם את זה מבלי להשמיע אף תלונה. למחרת בבוקר, איך שהוא התעורר ומצא את עצמו עדיין בגוף של האישה, פנה מיד לאלוהים בתחינה ואמר לו: "אלוהים היקר, תעזור לי. אני לא יודע מה חשבתי על אשתי לפני כן, אבל עכשיו שראיתי מה היא עוברת כל יום, אני מסיר את הכובע בפניה. רוצה לחזור להיות אני עצמי למרות כל הקשיים שיש לי בעבודה, כי זה כלום לעומת הקושי שלה יש כאן בבית. בבקשה תחליף בינינו שוב. "אלוהים, רחום וחנון, מוכן תמיד להיעתר לבקשות של מאמיניו, עד כמה שניתן", ענה לו: "בני, אני שמח שלמדת את השיעור שלך, ואני אשמח להחזיר את המצב לקדמותו. אבל אתה תצטרך לחכות תשעה חודשים, כי אתמול בלילה נכנסת להריון... "

מבעד לחלון צר במרתף המאובק חדרו קרני השמש האחרונות של היום והאירו את פניו העייפות של ג'יימס. כל גופו כאב בסיומו של יום עבודה מפרך בסנדלרייה של אביו. בכל יום היה ג'יימס מגיע עם שחר אל הסנדלרייה הישנה והמאובקת, מתיישב על השרפרף החורק ומתחיל לשזור במיומנות את חוטי הכותנה עד שהפכו לשרוכים. ככל שעבר הזמן, החל ג'יימס מאבד עניין בשגרת יומו האפרורית. "תגיד אבא", פנה ג'יימס אל אביו באחת הפעמים שהציפו אותו המחשבות, "במהלך כל השנים שאתה עובד כסנדלר, לא נמאס לך אף פעם לעשות שוב ושוב את אותו דבר?" אביו של ג'יימס הביט בו בבלבול קל, מחכה לשמוע את הדבר שמטריד את מוחו של בנו הצעיר. "אני מתכוון", המשיך ג'יימס, "אף פעם לא הרגשת שיש דברים חשובים הרבה יותר שתוכל לעשות? דברים משמעותיים באמת שיכולים להשפיע ולקדם את הדברים כאן בעולם", סיים ג'יימס את דבריו. "בוודאי שכן", השיב לו אביו, "אבל בכל פעם שהגיעו המחשבות הבנתי שאני נמצא בדיוק במקום שבו אני יכול להועיל, להכין ולתקן נעליים לעיירה שלמה, זה לא דבר חסר משמעות". עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו, הבחין אביו של ג'יימס באכזבה מופגנת על פניו של בנו. "אם אתה לא מרגיש כך", מיהר להוסיף, "אתה יכול לקחת הפסקה מהעבודה בסנדלרייה ולחפש מקום אחר לפעול בו, לחפש בשבילך מקום שימלא אותך תחושת סיפוק ומשמעות". ג'יימס אפילו לא התלבט לפני שנענה להצעה של אביו. כבר למחרת במקום להגיע לסנדלרייה, הוא פנה והסתובב ברחובות העיירה שואל, מסתקרן וחוקר אחר מקום שבו יוכל להועיל באמת. אחרי שבוע של חיפוש בכל האזור מצא את עצמו ג'יימס משוטט מאוכזב ברחבי העיירה, בלי תעסוקה ומלא תחושת חוסר משמעות שלא הניחה לו לרגע. "אתה נראה מהורהר, בחור צעיר", פנה אליו אחד הסוחרים של העיירה וקטע את מחשבותיו. "בוא, קפוץ לעגלה, אני אקח אותך הביתה. אתה הבן של הסנדלר, לא?" המשיך הסוחר מדבר לעצמו בעוד ג'יימס קופץ אל העגלה ומתיישב לצידו. כשסיים ג'יימס לשתף את הסוחר בתחושות ובחיפוש שערך בשבוע האחרון, הוא השתתק והביט אל האופק. "אני מבין, בחור צעיר, אני מבין", המהם הסוחר, לוקח שאיפה עמוקה מן המקטרת שהתנדנדה בפיו. כעבור כמה דקות של נסיעה שקטה ומלאה במחשבות, פנה הסוחר אל ג'יימס: "שמעתי פעם שבעיירה הדרומית במחוז יש בית יתומים גדול, מן הסתם הם ישמחו לקבל שם עזרה. זה אומנם רחוק מעט מהעיירה ומהבית, אבל אולי שווה לך לנסות ולבקר שם, אולי תמצא שם את המשמעות שאתה מחפש". ~~~ ג'יימס קפץ בבהלה כששמע את הצלצול הרועם מבעד לדלת הכבדה של בית היתומים, אחרי כמה שניות נפתחה הדלת בחשדנות, ומבט של אישה מבוגרת וחמורת סבר ננעץ בו. "שלום" גמגם ג'יימס בחשש, "שמי ג'יימס, ואני גר בעיירה הסמוכה. שמעתי על בית היתומים שלכם, ורציתי לבוא לעבוד פה כדי לעזור לילדים שנמצאים בבית היתומים". הדלת נפתחה לרווחה, וג'יימס זכה לעוד סריקה קפדנית ממנהלת המקום. "היכנס לחדר בקצה המסדרון", היא הורתה לו, "אני כבר מגיעה." אחרי שיחה ארוכה עם גברת בארטון, מנהלת בית היתומים, התקבל ג'יימס לעבודה. הימים הראשונים בבית היתומים היו לא קלים עבור ג'יימס. במהלך יום העבודה לא היה לו רגע לנוח, תמיד הוא התרוצץ ודאג לילדים. בכל לילה, לפני שנכנע לעייפות, הרהר ג'יימס אם באמת מצא את המשמעות שביקש לעצמו. הוא הרגיש שלמרות כל העשייה, משהו לא שלם, משהו עדיין חסר לו. "או ג'יימס, אני שמחה שאתה עדיין ער..." תפסה אותו גברת בארטון, "יש בחוץ משלוח גדול של נעליים חדשות בשביל הילדים, לפני שתלך לישון תכניס אותם פנימה למחסן". ג'יימס יצא אל הקור והתחיל להעמיס על עצמו ארגזים עמוסים בזוגות נעליים. "הילדים באמת זקוקים לנעליים חדשות", הרהר לעצמו. "מחר תחכה להם הפתעה!" חייך ג'יימס והמשיך להכניס במרץ את הנעליים. למחרת חיכה ג'יימס בקוצר רוח לראות את פניהם של הילדים כשיקבלו את הנעליים החדשות. היום עבר, וכך גם היום שאחריו, אך הנעליים נותרו במחסן בדיוק כפי שעזב אותן שם. אחרי שלושה ימים נוספים של המתנה החליט ג'יימס לבדוק את העניין. "גברת בארטון..." כחכח ג'יימס, "הילדים הולכים בנעליים ישנות וקרועות, בזמן שעשרות נעליים חדשות יושבות להן במחסן. למה אנחנו לא מחלקים להם את הנעליים שהגיעו?" גברת בארטון התחילה לענות תוך כדי שהיא מתקדמת אל עבר המחסן. "הנעליים שקיבלנו באמת נהדרות, חדשות ואיכותיות, רק יש בהן בעיה קטנה", היא אמרה ושלפה זוג נעליים מתוך אחת הקופסאות. כשבחן את הנעליים, ג'יימס הבין מייד מה הבעיה, "אחד העובדים בסנדלרייה שממנה הגיעו הנעליים עזב במפתיע את עבודתו", המשיכה גברת בארטון להסביר, "כך יצא שעשרות הנעליים האלה נותרו ללא שרוכים". ג'יימס הביט חסר מילים בגברת בארטון, ולפתע חזרו להדהד בראשו הדברים של אביו...

ביורן הידק היטב את כובע הפרווה לראשו, אך הרוח המקפיאה עדיין צלפה בפניו. מזחלת השלג שלו טסה על פני מרבדי הלובן הענקיים, רתומה לשמונה כלבים חסונים מגזע האסקי סיבירי. ביורן היה בדרכו לצפון פינלנד, בחודשי החורף היו הטמפרטורות צונחות עמוק מתחת לאפס, והתחבורה באזור הייתה קשה ביותר. מזחלות שלג הרתומות לכלבים היו כמעט כלי התחבורה היחידי שבו יכלו לנוע ממקום למקום. ביורן היה יוצא למסעות בין העיירות והכפרים המרוחקים, פעמים רבות היה מעביר חבילות מזון או משלוח דואר חשוב. הערפל הקשה את הראייה וביורן נאלץ לסמוך על כלבי האסקי סיבירי שינווטו את הדרך, מכיוון שהם ניחנו בכוח רב וביכולת הישרדות גם בתנאי קור קשים. לפתע נדמה היה לביורן שהוא שומע קול יללה, הוא ניסה לאמץ את ראייתו, אך לא ראה דבר. היללה נשמעה בשנית, הפעם לא היה לביורן כל ספק, הוא עצר את המזחלת והקשיב. הכלבים החלו לנוע בחוסר נוחות, מבעד לערפל צעד לקראתם כלב אסקי ענקי וחסון, הכלב היה נראה מורעב ויילל לעברו בעוד ביורן מתפעל מיופיו. ביורן השליך לעברו חתיכת בשר ממעמקי המזחלת, והלה זינק וטרף ברעבתנות את המזון. ביורן ניגש אליו וליטף את פרוותו, והכלב נהם כלפיו בחיבה "בדיוק לכלב כזה אני זקוק!" הרהר ביורן לעצמו. "כלב עוצמתי שינהיג את החבורה וישפר בהרבה את מהירות התנועה שלי". ביורן הוציא רתמות עור ובעדינות רתם את האורח ומיקם אותו בראש הקבוצה. הכלבים נבחו קלות, אך ניכר היה שהם מקבלים את המנהיג החדש ברצון. "לנוע!" קרא ביורן והמזחלת התעופפה קדימה, "ואו, איזו מהירות!" נדהם ביורן, "עם כלב כזה אוכל להגיע ממקום למקום בחצי זמן ולייעל את העבודה", הרהר בסיפוק. המזחלת נכנסה לעיירה שעל הדרך, וביורן שם פעמיו לפונדק של אייבר. כשפתח את הדלת קיבל את פניו גל חום, "ביורן! טוב לראות אותך! מה חדש?" קרא לעברו אייבר וניגב את ידיו המשומנות בסינר גדול. ביורן התיישב והזמין לעצמו משקה מהביל, ההפוגות הללו במסע היו הכרחיות עבורו כדי לנוח מעט ולאגור כוחות להמשך. "לא תאמין! מצאתי לא הרחק מכאן כלב האסקי ענק, שמניע את המזחלת במהירות מדהימה", קרא ביורן. "נהדר! זמן זה כסף! ובמיוחד במקצוע שלך", ענה לו אייבר ממעמקי מטבח. "תרוויח יותר ותתקדם יותר" איחל, "רק רגע" קרא אייבר. "אם אתה מתקדם כעת מהר יותר, אולי תעביר עבורי משלוח לכפר הסמוך? בתשלום כמובן", חייך אייבר. כשנפרדו קשר ביורן את החבילה למזחלת ונפנף לחברו לשלום. הכלבים דהרו קדימה במרץ, "אוכל להגדיל כעת את תדירות המשלוחים, ואולי אף להגדיל את המרחקים" חשב ביורן לעצמו. "כמה חודשים כאלו, ואוכל כבר לחשוב על קניית מזחלת חדשה" ביורן שפשף את ידיו במרץ, הקור היה גדול וביורן חש שקצות אצבעותיו קופאות. לפתע שם לב: "הכפפות! שכחתי את הכפפות בפונדק של אייבר!" זה לא היה אופייני לביורן. "לא נורא, עוד שעתיים אגיע ליעד הבא, שם בוודאי אוכל לקנות כפפות חדשות, זה לא יקר" הרהר לעצמו בקול. לפתע הבזיקה בראשו מחשבה, ביורן הביט לעבר הכלב החדש שדהר בראש הקבוצה. "אולי הכלב הזה שייך למישהו… הרי כלב לא מסתובב כך סתם במרחבי השלג!" המחשבה לא הרפתה ממנו, "מצד שני, הוא יכול להביא לי תועלת רבה". ביורן עצר את המזחלת והביט אל המרחבים הלבנים, בהחלטה נחושה סובב את המזחלת וחזר חזרה לעבר העיירה. כשצעד פנימה אל הפונדק, הביט לעברו אייבר בתימהון: "מה אתה עושה פה!?" קרא. "שכחתי משהו – הכפפות", ענה ביורן בחיוך. "זו לא סיבה לחזור", ענה אייבר. ביורן ניגש אל הדלפק: "תגיד – אייבר! ייתכן שלמישהו כאן אבד הכלב האסקי שמצאתי?" אייבר הביט בו במבט תמה ושאל: "מה קרה לך? קיבלת כלב במתנה, קח ותיהנה! אלו החוקים כאן – במרחבי הצפון" . ביורן נראה מהורהר, "אייבר! תביא כמה גיליונות נייר, אתלה מודעות במקומות מרכזיים בעיירה, אם מישהו שמע על כלב שאבד שיפנה אליך ואתה תחבר אותו אליי" ביקש ביורן. "אתה לא נורמלי!" קרא אייבר והושיט לחברו כלי כתיבה וניירות. "אמתין כאן או ליד האגם", קרא ביורן ויצא לתלות מודעות. ביורן ישב בצד הנחל והמתין, חבורת הכלבים שוטטה בריחוק מקום. "אמתין לפחות עד שעות הערב, אחר כך אצא לדרך", הרהר לעצמו. לפתע קול צעדים נשמע מאחוריו, ביורן הסתובב ומאחוריו עמד אדם מבוגר לבוש מעיל מצמר איילים. "סליחה! אבל אתה האדם שמצאת כלב?" שאל האיש בהיסוס. "בהחלט!" ענה ביורן והביט באיש, לפתע נשמע קול נביחה והאסקי החדש פתח לעברם בריצה מהירה. "סטייסי! סטייסי!" צעק הזקן לעבר הכלב בקול רועד, הכלב זינק בחיבה על הזקן והלה קיבל אותו בחיבוק נעים. "סטייסי, כבר חשבתי שלא אראה אותך לעולם מאז שנפלת מהרכבת" קרא הזקן בעיניים לחות. ביורן הביט בהתרגשות במחזה "אני לא יודע איך להודות לך, סטייסי הוא בשבילי כל עולמי", אמר האיש ועיניו זולגות דמעות. ביורן הביט במזחלת הכלבים, ואז הביט בזקן וכלבו. "אין ספק שסטייסי נמצא במקום הנכון!" לחש בסיפוק, לחץ את ידו של הזקן ונפרד ממנו לשלום. הוא הרגיש בפעם הראשונה בחייו, שהוא עשה מעשה טוב ומועיל והחזיר את האושר לחייו של מישהו אחר, במקום לדאוג רק לרווחתו האישית…

השמש שקעה זה מכבר, והשמים התכסו בשמיכה שחורה מנוקדת בכוכבים בוהקים. הים, שרגוע היה היום החל להתערבל גלים כהים מתנפצים על החוף החולי. דמות בודדה עמדת על סלע בולט מביטה אל הים הסוער. זה היה איש צעיר בשם אדם, הוא הגיע לעיר הקטנה לחוף הים לפני מספר שבועות ובלי להגיד משהו על חייו הקודמים. הוא עבד היום בבית קפה קטן, והוא ידע שמשהו לא בסדר. כבר כמה ימים הוא הרגיש תחושת אי שקט בלתי מוסברת, כאילו סכנה אורבת לו בכל מקום. תחושות אלה התחזקו בלילה זה כשהביט אל הים הסוער. לפתע, שמע אדם קול צעקה חדה מתוך החשכה- "עזרה!" הוא זינק מהסלע ורץ אל החוף, שם בין הגלים המתנפצים ראה סירת מפרש קטנה שהתהפכה. אדם זינק למים ונאבק בזרם החזק שהחל למשוך אותו אל תוך הים, לאחר מאבק ממושך הצליח אדם אל הסירה ההפוכה. הוא מצאה שם אישה צעירה, פניה חיוורות מפחד. "תודה לך" אמרה בקול חלוש, "כמעט טבעתי" אדם עזר לה לטפס על הסלע, שם התעטפה בשמיכה שהביא איתו. "מי את? " שאל אדם. "שמי נועה" אמרה האישה, "אני גרה בכפר הסמוך" "מה עשית בלילה? " שאל אדם. "ניסיתי להגיע לחוף" אמרה נועה, "אבל הסערה הפתיעה אותי" אדם ידע שמשהו לא בסדר, "למה היית לבד בלילה?" שאל שוב. נועה היססה לרגע ואז אמרה "אני בורחת, חייבים להרוג אותי" אדם לא ידע מה לחשוב, הוא ידע שנועה מסתירה ממנו משהו, אבל לא רוצה ללחוץ עליה. "את בטוחה כאן" אמר, "אני לא אתן לאף אחד בך" נועה הביטה בו במבט מלא תודה "תודה לך" אמרה, "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך" אדם ניסה להירדם אך תחושת אי השקט לא עזבה אותו, הוא ידע שנועה מסתירה ממנו סוד גדול וסקרנותו גברה עליו. "היא חשובה מאוד" הוא אמר לעצמו. למחרת בבוקר אדם יצא לדרך אל הכפר הסמוך, הוא שאל את אנשי הכפר על נועה אבל איש לא ידע דבר על אישה בשם זה. אדם החליט שבכל מחיר הוא מגלה מי היא, הוא הלך לשוק ושאל את ההולכים ושבים על זהותה, ולבסוף בעזרת רוכל זקן הוא גילה שנועה היא נסיכה מממלכה רחוקה שנמלטה מארמון אביה לאחר שדודו הרשע השתלט על הממלכה. אדם הבין שנועה נמצאת בסכנה גדולה ודודה ינסה להרוג בכל אותה מחיר. לאחר שדיבר על ליבה נועה עזרה לנו להגיע אל ממלכתה ולשחרר את מהרודן. הוא גייס צוות קטן של מלחים אמיצים והם יצאו למסע ימי נועז אל עבר הממלכה הרחוקה למען הצדק. לאורך המסע, אדם ונועה התאהבו זה בזה. אדם נלחם בגבורה נגד חייליו של הדוד הרשע, ונועה גילתה אומץ לב ותושייה כשהצליחה להערים על דודה. סוף דבר: הצליחו אדם ונועה אל הממלכה שם עוררו את העם למרד נגד הרודן. לאחר קרב קשה, אדם ונועה ניצחו, הדוד הרשע הודח ונועה הוכתרה כמלכה. אדם ונועה התחתנו, וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. הסבר קצר: הסיפור מתמקד בתחילת העלילה ומתמצת את הסוף ואנחנו רואים כאן שלפעמים אפשר להתחיל טוב ולסיים קלאסי

פרסי והארי החליטו לנסוע להר האבוד אשר נמצא בלב אנגליה. הם יודעים שההר האבוד הוא מקום מסוכן, אבל הם חייבים למצוא את קרונוס. הדרך להר האבוד היא ארוכה ומפותלת, פרסי והארי עוברים דרך יערות עבות, הרים גבוהים, ומערות אפלות. בדרך, הם נתקלים במגוון סכנות. לא מעט נלחמו גם עם מפלצים מסוגים שונים ואכזריים וחזקים שליחיו של קרונוס, תוך שהם נמנעים ממלכודות ומנסים למצוא את הדרך הנכונה. בעזרת כוחות הכישוף של הארי הם הצליחו לא פעם ולא פעמיים למצוא את הדרך ולנצח בקרבותיהם, גם יכולותיו של פרסי הוכחו כיעילות במסעם לאחר שמצאו לא מעט מקורות מים בסביבה ובהתחשב בכך שאתל פרסי היה כלי הנשק הטוב ביותר שלהם... לאחר זמן רב וכשהם מותשים לגמרי, פרסי והארי מגיעים להר האבוד. הם עומדים מול ההר הגבוה ביותר, ומביטים למעלה, "ההר האבוד" אומר פרסי בחרדת קודש, "אז זה מה שדיברו עליו, אה?" עונה לו הארי ויחד הם מתחילים לטפס לעבר ההר האבוד. הם צריכים להגיע לפסגה, שם קרונוס מסתתר, הטיפוס על ההר הוא קשה ומפרך. פרסי והארי צריכים להתמודד עם מזג אוויר סוער, עם הרים תלולים, שלא לדבר על כך שבכל רגע עלול להופיע יצור שמעוניין להרוג אותם... אך הם צמד חזק ולבסוף פרסי והארי מגיעים לפסגה. הם רואים מבנה גדול ומפואר, הם מבינים שזהו מקום מושבו של קרונוס. פרסי נכנס ראשון לבניין לאחר הארי והם מתחילים לחפש את קרונוס הם יודעים שהם צריכים לצוד אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אחרי כל התלאות שהם עברו בדרך מתברר שקרונוס לא טיפש הוא השאיר כמות מכובדת שתתיש אותם לגמרי לפני שיצליחו להגיע אליו לבסוף, פרסי והארי מגיעים לחדר המרכזי של הבניין הם רואים את קרונוס, ואז הם מבינים שהקרב האחרון החל. כוחו של קרונוס עצום וכשהארי ופרסי מנסים לתקוף אותו הם עפים עשרות מטרים אחורה מעוצמת ההגנה שלו. קרונוס צבר הרבה כוח בזמן ששהה בטירה שלו לעומת הארי ופרסי שהתעייפו בדרך והם לא יכולים אפילו להשיב מעט מלחמה... הסיפור הוא סיפור עם עלילה מאוד פשוטה והמטרה היא להבין כיצד לנתב את הבינה המלאכותית ליצרית סיפורים, אם אצליח בניסויים שלי אולי אוציא סדרה באמת מעניינת ולא ניסיונית ספרותית. כדי לנתב את סוף הסיפור תכתבו בתגובות מי הייתם רוצים שיעזור להארי ופרסי בקרב האחרון

*עלילת הסיפור נבנתה על ידי בינה מלאכותית ולכן קצת מוזרה, זה סוג של ניסוי לראות אם בעזרת בינה מלאכותית ושיפור אנושי יווצר סיפור טוב שתאהבו...* עבר הרבה זמן. פרסי ג'קסון בן ה-25 הוא כבר גיבור ידוע בעולם האלים היוונים. הוא סיים את לימודיו במחנה החצויים, נשא לאישה את אנבת' צ'ייס, והפך לאחד המנהיגים הבולטים של המחנה. הארי פוטר בן ה-30 הוא גם ידוע בעולם הקוסמים. הוא סיים את לימודיו בהוגוורטס, נשא לאישה את ג'יני וויזלי, והפך לאחד מאנשי הממשלה בקוסמות. יום אחד, פרסי מקבל מכתב מסתורי. המכתב מגיע מהר האולימפוס, ומכיל הזמנה לפרסי להגיע לאולימפוס לשיחה חשובה. פרסי מופתע מההזמנה, אבל הוא מחליט לציית לה. פרסי מגיע לאולימפוס ומופיע בפני כל האלים, האלים מספרים לפרסי שיש סכנה חדשה המאיימת על העולם, סכנה היא זו פרי יצירתו של טיטאן בשם קרונוס, האלים מספרים לפרסי שהוא היחיד שיכול לעצור את קרונוס, הם אומרים לו שהוא צריך למצוא את החרב המקודשת של פריקלס, אשר היא יחידה בקרונוס. פרסי מבין שיש לו משימה חשובה לביצוע, הוא מקבל את החרב של פריקלס מהאלים, ומתחיל את המסע שלו להציל את העולם. פרסי יודע שהוא צריך למצוא את קרונוס, אבל הוא לא יודע איפה הוא נמצא, הוא מחליט ללכת לאנגליה שם מתגורר הארי פוטר. פרסי מגיע ללונדון ומוצא את הארי בביתו, הארי מופתע לראות את פרסי אבל הוא מסכים לעזור לו. פרסי מספר להארי על הסכנה המאיימת על העולם, הארי מבין שזוהי משימה חשובה, והוא מחליט להצטרף לפרסי. פרסי והארי יוצאים למסע שלהם לאנגליה, הם יודעים שהם צריכים למצוא את קרונוס במהירות לפני שיהיה מאוחר מדי. פרסי והארי נמצאים בלונדון ומתחילים לחקור את העיר, הם מחפשים אחר רמזים שיכולים להוביל אותם לקרונוס. יום אחד, פרסי והארי מגיעים לפארק גדול בלונדון. הם רואים קבוצה של אנשים עומדים סביב המעגל של אבנים, פרסי והארי מתקרבים לקבוצה, ומגלים שהם עושים טקס עתיק, טקס זה נועד להזמין את קרונוס לעולם, פרסי והארי יודעים שהם צריכים לעצור את הטקס! הם מתפרצים לתוך הטקס, ומתחילים להילחם באנשים. פרסי והארי נלחמים בקרבת קשה, אבל לבסוף הם מצליחים להביס את האנשים. הם הורסים את הטקס, ומונעים מקרונוס להגיע לעולם. פרסי והארי מבינים שהם הצליחו לעכב את קרונוס, אבל הם יודעים שהוא עדיין מסתתר אי שם- הם צריכים למצוא אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי. פרסי והארי מחליטים להעביר להר האבוד, שהוא מקום מסתורי בלב אנגליה. הם מאמינים שההר האבוד הוא המקום בו קרונוס מסתתר. פרסי והארי מגיעים להר האבוד, ומתחילים לחקור אותו. הם יודעים שההר האבוד הוא מקום מסוכן, אבל הם חייבים למצוא את קרונוס... *חלק מההרשאה היא מסדרת האשכולות העולמות מתנגשים, אז תודה ל @FreddieNF*