חיפוש הקהילה

היי, רציי לכתוב סיפור עם פאן של מתח, אבל בלי שום פואנטה. מוזמנים לקרוא 😄 ~22:47~ מרי התנדנדה בכיסא שלה בעצבנות, בעלה עזב את הבית הרגע, בלי שום הודעה מוקדמת, בלי הסברים, רק 'אל תדאגי, ב2 אני אגיע'. מרי קמה והציאה פאזל 1000 חלקים, זה יעסיק אותה לזמן מה. ~00:11~ מרי גמרה את כל הפאזל, למה היא כזאת מהירה? היא נאנחת אנחה רווחה כשרואה את התצרף, שבנה תמונה של שחף ענקי בשמי הארץ. היא זוכרת שהיא הלכה פעם לים, לא יודעת איך דייוויד הצליח לשכנע אותה- הכל היה מלא בחול, המים היו מלוחים לה בפה, והיה כל כך חם. היא זוכרת שדייוויד צחק עליה כשהיא רדפה אחרי שחף שגנב לה את הסנדוויץ, אבל הרגליים הקטנות של מרי היו חסרות תועלת בחול. ואז דיוויד עצר וחיבק אותה, והיא הייתה כל כך עצבנית על השחף ההוא, אבל השמחה של דייוויד פשוט דבקה בה, ומתחת לשמש היוקדת, שניהם צחקו, מחובקים. דייוויד... איפה דייוויד? השעה כבר 2? לא. אוף, לאן דייוויד הלך? ~1:01~ עוד שעה אחת, מרי כבר ניקתה את כל הרצפה בדירה, שטפה את כל הכלים, והכניסה 2 נגלות של בגדים מלוכלכים שדייוויד שכח לכבס. ~1:08~ 3120 שניות, זה לא הרבה שניות. מרי החליטה שאם דייוויד יצא לעבודה משום מה, ייקחו לו 22 דקות ו12 שניות לחזור הבייתה, ואם הוא הבטיח לחזור ב2, זה אומר שעוד חצי שעה הוא צריך כבר להכנס לרכב. דייוויד לא ייאחר, הוא יודע כמה מרי אוהבת דיוקים, הוא תמיד כל כך מתוק, כשהם קונים פיצה הוא תמיד מבקש לחתוך את המשולשים בעצמו, כדי שיהיו שווים. פעם אחת הוא לא חתך את הפיצה בצורת משולשים, הוא חתך אותיות. 'מ' 'ר' 'י'. זה היה מתוק מצדו, אבל מרי מעולם לא גילתה לו שהיא זרקה את הפיצה הזו לפח. ~1:09~ באמת עברה רק דקה? אולי מרי צריכה לשים ראש, להעביר את הזמן. שטויות, מרי יודעת שחום הגוף שלה כבר התרגל לנוכחות של דיוויד לצדה, היא לא תרדם. ~1:10~ מרי לקחה כדור שינה. הרופא אמר לה שזה רק למקרי קיצון, הוא תיאר את המוח שלה כ'מיוחד' -כמו איך שאמא אוהבת לקרוא לה- ושהמוח שלה רגיל לעבוד הרבה יותר מדי, לכן כדור שינה עלול להמם אותו. ~1:12~ מרי במיטה, כבר עברו כמה דקות, הכדור לא עזר בכלל, רק נתן לה כאב ראש קטן. רופאים לא יודעים כלום. אולי היא תכין אוכל לדיוויד? דיוויד טבח, אבל הוא טען שמרי אלופה פי כמה ממנו בבישול. האמת, אולי הוא צחק, מרי מעולם לא הייתה טובה בלהבין את הדברים הללו. ~1:55~ העוגה של דיוויד מוכנה, היא זרקה כמה אחרות לפח, כי תמיד אחת ה'ד' היו נראות מוזר, שונה. עכשיו היא הצליחה, ורק עוד 297 שניות עד שדייוויד יגיע. ~1:56~ 4 דקות, היא יכולה לחכות. ~1:57~ וואו, 3 דקות פתאום נראות הרבה זמן. ~1:58~ הדיוק שלו מרשים, הוא אפילו לא מקדים בטיפה. ~1:59~ נשימות עמוקות, פרקי הידיים של מרי הלבינו, והיא חשה בזיעה נוטפת לה על הראש. זה בסדר, דקה אחת. 5 שניות. 4 3 2 1 ~2:00~ צעקה פילחה את השמיים, זו הייתה מרי, שצעקה. אמא שלה אמרה לה לא להרים את הקול, כי זה לא נעים למי שסובב אותה. בדרך כלל מרי הקשיבה לחוק הזה, אבל עכשיו היא הרשתה לעצמה לחרוג. ~2:02~ 6 כוסות, 2 מנורות יקרות, ו15 צלחות. מרי שברה הכל על הרצפה. התעסקות של מפתח בדלת הכניסה. דלת הכניסה נפתחה בתנופה, דייוויד עמד שם, מזיע כולו ומתנשף. "מרי" הוא הצליח ללחוש. הוא הביט סביבו על הכאוס שנזרע בבית, והבין מה קרה. הוא ניגש לחבק את מרי, ומרי נענתה ביבבה קלושה. "אני מצטער" הוא לחש באוזנה "אני כל כך מצטער".

אההה! איזו כותרת מגניבה, נכון? אני המצאתי. אני אסביר לפני שנתחיל את הסיפור- לפני כמה חודשים התחלתי לקחת קורס ברמנים, שמלמד את מדעי המיקסולוגיה ועל העבודה שמאחוריי הבר. ברוך ה', עברתי את המבחן לפני כמה ימים- אבל עדיין היה צריך להכין פרוייקט שמבטא את החיבור שלי לעולם האלכוהול, ומה הדבר שאני הכי אוהב בעולם חוץ מספרות? (צ'יפס, כמובן- אבל מסתבר שכבר הכינו אלכוהול שמזוקק מתפוחי אדמה- אז תצטרפו למחאה שלי ואל תשתו וודקה! למרות שזה דווקא טעים אז אני לא יודע). אז החלטתי לכתוב סיפור קצר שמבוסס על ההיסטוריה האמיתית של הרום- בגלל שהרום הוא הבסיס למשקה האהוב עליי (קשאסה, רום ברזילאי). והחלטתי, למה לא לשתף את הפרוייקט שלי איתכם? תגידו מה דעתכם עליו? אנורי כבר היה מתוסכל, השמש קפחה מעליו וכל גופו הזיע, הוא פשט את החולצה שלו, לא היה כדאי שהיא תיהרס מהזיעה, לא הייתה לו אחת אחרת. הוא תפס בידו עוד קנה ותלש אותו מהאדמה, מילא שהאדון לא יישלם להם, אבל כלי עבודה היו יכולים גם לזרז את העבודה וגם להקל על המלאכה- אבל האדון היה אדם קמצן מאוד ומרושע מאוד, ובכל הנוגע לעבדים לא היו חסרים לו כאלה, אז לא היה אכפת לו שקשה להם- כל עוד הוא ממשיך להרוויח מקני הסוכר שהם קוטפים לו והוא מוכר. אנורי כבר כמעט התייבש, והגרון שלו ניחר- אז הוא לקח הפסקה מסוכנת מהעבודה וירד לנהר, למלא את נאד המים שלו, דבר שהיו מלקים עליו אם היו תופסים אותו. הוא השתדל לעבוד בשקט ובזריזות, הוא הוציא מנאד המים את האוויר לפני שהוא הכניס אותו למים, כך לא ייתבזבז זמן שהאוויר ייצא וייעשה בועות, המלאכה הושלמה והוא מיהר לסגור את הפקק ולרוץ למטע. המים היו יחסית נדירים באיים הקריביים, דבר שאנורי לא באמת הבין- הרי כל האי מוקף בים! אבל אחד העובדים האחרים אמר שמים כאלה לא 'מתוקים', שטויות- גם המים שאנורי מביא מהנהר לא מתוקים- אין להם טעם! אבל אנורי מתענג על כל לגימה שלהם. צלקות שהיו על הגב שלו כבר הוכיחו לו מה קורה אם עוברים על החוקים, האדון הבהיר היטב את עמדתו 'המים שאתה שותה הם חלק מהנהר, הנהר נמצא באי, והאי שלי! אתה לוקח מהמים ששייכים חוקית לי!'. גם אנורי רצה שיהיה לו אי משלו כשהוא יהיה גדול, אבל כמו שתמיד אמרו לו- הוא עבד, ולעבדים אין דברים משלהם. הוא הצליח להגיע למטע! אף אחד לא שם לב להיעדרו, הוא לקח לגימה מהנאד מים שלו וחזר לקטוף קני סוכר- מהם אחר כך עבדים אחרים ייעבדו עם מכונות גדולות וייצרו גרגירים מתוקים שאנורי ניסה רק פעם אחת בחייו, אבל כאשר הוא לוקח את קני הסוכר ומנסה לחזור על התהליך, הטעם שיוצא מתוק מדי, ומשולב עם מין חומר דביק וחום שהיה מר לו מדי. בערב, הוא חזר על הטקס הקבוע שלו- הוא אסף את כל הקנים הלא יפים שנזרקו על הרצפה וסחט מהם את המיץ לתוך המרק שלו. ה'מרק' של אנורי היה סיר קטן עם קצת מים, וכל הנוזל שהוא סחט מהקנים לאורך השבועיים האחרונים- פעם אחת הוא חשב שהוא ראה את המים מבעבעים, וזה הלהיב אותו לחשוב שאולי הוא מכשף, כמו שהעבדים הזקנים מספרים עליהם מסביב למדורה. הפעם כשהוא הגיע, הוא ראה שהצבע של המים, השתנה- היה נראה הרבה יותר אחיד מבחינת הצבע שלו, כאילו הוא כבר הספיק להתמזג עם הסוכר. הלב של אנורי ניתר ניתור קטן, המרק שלו היה אחד הדברים היחידים שהלהיב אותו להמשיך לעבוד בשדות- הוא היחיד בגילו שעובד במטע, שאר הילדים הקטנים כבר מתו- שזה משהו שאנשים לא אוהבים לדבר עליו, כל פעם שאנורי שאל על מוות את אחד העובדים, הוא פתאום נעשה סמוק והעלה חיוך מוזר על הפרצוף, תוך שהוא ממלמל משהו לא ברור. מבוגרים אחרים התעניינו במה שאנורי עושה, אבל הוא לא הסכים לגלות- זה היה הסוד שלו! ועכשיו, הוא ייראה מה יצא לו! אנורי הרכין את ראשו אל הסיר שלו, והרים קצת מרק בכפיו- המרק היה חם, ובטח לא יהיה טוב בשביל להרוות את הצמא שלו אבל הסקרנות שבו גרמה לו למשוך את היד אל הפה וללגום. 'איכס!' הוא סלד 'מתוק מדי, ושורף בגרון'. אבל רגע אחרי זה, חמימות התפשטה לו בבטן- וזו הייתה הרגשה נעימה, הראש שלו קצת הסתחרר, כמו שקורה לו כשהוא לא שותה מספיק בשמש. הוא טבל את ידיו במרק ולקח לגימה נוספת, הפעם הטעם השורף לא כל כך הפריע לו, הוא חיכה והתענג על ההרגשה של הנוזל עובר לו בוורידים, לא באמת בטוח למה, אנורי העלה חיוך רחב על הפנים שלו, ובקושי עצר בעצמו מלצרוח בשמחה. הוא מיהר אל הסיר והרים אותו, קירב את השפה אל פיו- הוא לא בטוח לגבי מה קרה אחר כך, הוא זוכר שהוא הרטיב במכנסיו, ונראה היה לו שהוא הוציא מהפה שלו את האוכל שאכל ביום הקודם- הוא רק זכר שהוא חייב לזכור איך הוא עשה את השיקוי קסם הזה, אולי זו התשובה לאיך לגרום לאנשים להיות שמחים ולא עצובים בעולם ... 😞

אני מתחננת בפניו, והוא לא מקשיב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אתמול התקשרתי אליו-לא ענה, היום בבוקר התקשרתי אליו- לא ענה. כשהוא הגיע לארוחת ערב אתי היום, הוא אכל את הספגטי שהכנתי לו בזריזות, נתן לי נשיקה קטנה על הלחי והתכונן לצאת. התגעגעתי לזמנים שהוא פינק אותי, שהתייחס רק אליי, שהתקשר אליי לשם שינוי- קבע לנו ארוחות ערב במסעדות יוקרה. אהבתי שהייתי כל עולמו, איך הוא הסתכל עליי כשהתחלתי לצאת איתו, כשהסכמנו שאנחנו אוהבים אחד את השני, כשהתחתנו, וכשהוא הציע לי נישואים. הכל חוזר לאותו הלילה, אני חוזרת הבייתה אחרי יום ארוך- רוצה רק להרגע, ואיך שאני מתקרבת לדירה אני שומעת צליל של כינור. אני פותחת את הדלת לראות אותו מנגן בשבילי בכינור, (היה לו קשה מאוד להתאמן על הכלי הזה, משום מה) ורדים בכל הדירה, ושטיח אדום פרוש לרגליי. הוא לא באמת הציע לי נישואים באותו הלילה, הוא לא היה צריך- אני פשוט הסכמתי, והוא חייך ושתק. ועכשיו, אני מתחננת בפניו והוא כאילו בכלל לא שם לב שאני מדברת איתו- בכלל לא מסתכל עליי, ורק מחפש את המפתח לדלת. "תסביר לי!!" אני מתחננת בפניו "תסביר לי מה קורה? יש מישהי אחרת? אתה כבר לא אוהב אותי? מה יש?!?!?". הוא אפילו לא מרים מבט, אז אני תופסת לו את הפרצוף, לא אכפת לי שהוא מתעוות בכאב- ומכריחה אותו להסתכל לי לתוך העיניים, אני רואה שם רק סימני שאלה. 'הוא בחור מקסים' אני מזכירה לעצמי 'הוא חמוד, הוא נחמד, לא צועק, שקט בכללי- לא מדבר עם אף אחת אחרת או אפילו שם לב אליהן'. ... אני מזכירה לעצמי את אותם דברים בתא המאסר שלי, שכן שמע את הירייה, הוא דיווח למשטרה. הם תפסו אותי עומדת מעל הגופה, משלבת את אצבעות ידיו באצבעותיי. ושרה לו שירי ערש, כמובן- הוא מת. 'זה מצחיק' אני אומרת לעצמי, הוא הרי ממילא מעולם לא שמע את הקול שלי. הוא היה חירש בכל מקרה, הוא לא שמע את קולי מעולם.

פרק 1: כוחות נסתרים מתעוררים בעיר השוקקת ניאו הייבן, שבה טכנולוגיה מתקדמת ומסורות עתיקות מתקיימות במקביל, תלמיד תיכון צעיר בשם הירו מוצא את עצמו נמשך לעולם שלעולם לא ידע על קיומו. הירו, נער רגיל הידוע בסקרנותו חסרת הגבולות, נתקל בחפץ עתיק במהלך ביקור בחנות העתיקות של סבו. הוא לא יודע שהחפץ הזה, קמע מיסטי, מכיל את המפתח לפתיחת כוחותיו הנסתרים והחבויים בתוכו. כשהירו עונד את הקמע, הוא מתחיל לגלות יכולות יוצאות דופן השוכבות רדומות בתוכו. עם כוח וזריזות חדשים ומגלה שפיתח יכולת לשנות את ציר הזמן לטובתו, הוא מתחיל להתאמן ללא הפסק, משכלל את כישוריו במחסן נטוש אחד שמצא בשכונתו. נחוש להבין את הפוטנציאל האמיתי שלו, הירו מבקש הדרכה ממאסטר קוג'י, מדריך אומנויות לחימה חכם שמזהה את הכוח העצום בתוך הירו. פרק 2: ניסיונות ומכשולים בהדרכתו של מאסטר קוג'י, הירו עומד בפני אימונים מפרכים, דוחקים את גבולות היכולות הפיזיות והמנטליות שלו. לצד חבריו לתלמידים, הירו יוצר חברויות ויריבויות בלתי צפויות, ויוצר אווירה דינמית בתוך הדוג'ו, אבל לא ידע מה מחכה לו בהמשך הדרך. ככל שהירו מתקדם, הוא לומד ששליטה בכוחותיו דורשת לא רק כוח פיזי אלא גם מנטליות ומשמעת. בינתיים, ארגון מסתורי המכונה שבט הצללים צץ על פני השטח, המבקש לתפוס את כוחו של הקמע למטרותיהם המרושעות. בהנהגת מאסטר הצללים האניגמטי והאימתני, הקבוצה הזו לא תעצור כלום כדי להשיג את החפץ. מאסטר קוג'י חש את הסכנה המתקרבת ובאה, מזהיר את הירו מהסכסוך שמתקרב וקורא לו להגן על הקמע בכל מחיר. פרק 3: התנגשות כוחות המתח בין הירו לשבט הצללים מגיע לנקודת השבירה שלו כשהם פותחים בהתקפה כוללת על ניאו הייבן. האימונים של הירו עומדים למבחן אולטימטיבי כשהוא מתמודד מול יריבים חזקים, שכל אחד מהם מפעיל את היכולות הייחודיות שלו. עם חבריו לצידו: אקירה, בעל הכוח לשנות את כוח הכבידה,אמי, שתמיד אהבה את הטבע ואת היסודות ואפשר לנחש מה הכוחות שלה(רמז: קשור לאש,מים,אדמה ואוויר קשה,נכון!),מאיה, המתכננת של החבורה בעלת אינטיליגנציה מפותחת מאוד וחכמה פי 10 מבן אדם ממוצע,קנטה,מהיר פי 20 מצ'יטה,ריו בעל שליטה כמעט מושלמת בכל טכניקת לחימה של אחד על אחד, והירו שאתם כבר יודעים מה הוא יכול לעשות(רמז: קשור לתסתכלו למעלה כבר) נלחם בגבורה, ומגלה בתוכו כוח ואומץ שמעולם לא ידע שהיו לו. פרק 4: חשיפת העבר בעיצומו של הכאוס, הירו חושף גילוי מדהים על השושלת שלו. הוא לומד שאבותיו היו לוחמים אפיים שפעם הגנו על ניאו הייבן בגבורה. הקמע, המועבר בדורות, הוא המפתח לשמירה על שלום והרמוניה. מונע על ידי תחושת מטרה חדשה, הירו יוצא למסע כדי לחשוף את האמת מאחורי מורשת משפחתו. אני רוצה שכל מי שרוצה יכתוב סיפור קצר לא משנה באיזה אורך רק עם עלילה טובה ומעניינת. ונעשה תחרות על 20 זהב וזה יהיה הפרס של הזוכה. מי שרוצה להשתתף שישלח לפי הקריטריונים הבאים: שם במשחק: סוג הסיפור(כגון פנטזיה או אקשן): הסיפור: זהו כל מי שרוצה להשתתף שירשום את זה בתגובות אחרי שיכתוב את הסיפור כל אחד יוכל לתת ציון גם לאחרים והציון ישתקלל בציון הסופי אבל אני רוצה שכל אחד יעשה את זה בהגינות לפי הדברים האמיתיים ולא כי הוא פשוט רוצה לנצח או שאני אבחר פשוט. תודה☺️ נ.ב: אני לא משתתף הוספתי סיפור רק בשביל שזה יהיה קצת ארוך וגם כדי על הדרך תהנו מהסיפור שכתבתי. תכתבו גם אם תרצו שאני אשלח עוד סיפורים קצרים שכתבתי בלי תחרויות

אהלן, לא מזמן קראתי סיפור ישראלי מאוד מסובך ומאוד לא מובן. אבל מסתבר שהוא רב מכר, רציתי לדעת אם זה פשוט ז'אנר שאנשים אוהבים, אז ניסיתי את זה- תהנו פעם בעיירה אניגמוויל, שבה השקיעות לחשו חידות ואור הירח צייר סמלים אניגמטיים ברחובות המרוצפים, חי נער בשם אלכס. אלכס, הידוע בסקרנותו הבלתי נדלית ובאהבתו לחידות, נתקל בחנות ספרים עתיקה ומסתורית, חבויה בפינות המוצלות של העיר. לחנות הספרים, ששמה "מקלט צופן", הייתה אווירה של סודיות סביבה. המדפים שלה היו מרופדים בספרים שנראו נוצצים במשמעויות נסתרות, והחנווני, איש מבוגר בעל עיניים נבונות וחיוך שובב, קיבל את אלכס בחיוך סתמי. כשאלכס התעמק במבוך הספרים, החלו התרחשויות מוזרות. מילים סידרו את עצמן מחדש על הדפים, ויצרו מסרים שרק אלכס הצליח לפענח. הדמויות נראו חיות, לוחשות סודות וסיפורים על עולמות אחרים. כל סיפור בחנות הספרים התחבר, ויצר עולם חדש שנפרש כמו פאזל בתוך פאזל. יום אחד, בעודו שקוע בסיפור סתמי במיוחד, מצא אלכס קטע שתיאר ממד מקביל הנגיש דרך מגדל השעון העתיק של העיירה. מגדל השעון, החבוי לעין, החזיק את המפתח לממלכה שבה רקדו המציאות והבדיה בוואלס תמידי. להוט לפענח את התעלומות, אלכס יצא למסע כדי לגלות את סודות מגדל השעון. המסע היה קלידוסקופ של אתגרים, כל אחד מביך יותר מקודמו. נדמה היה שהזמן התעוות והתפתל, ויצר שטיח של רגעים שטשטש את הגבול בין חלומות למציאות. בלב מגדל השעון, אלכס גילה פורטל המוביל לממלכה שבה חוקי הפיזיקה היו הצעות בלבד, והנוף זז כמו קובייה הונגרית. התושבים היו דמויות מסיפורי מפיות, חיים כעת חיים תוססים מעבר לגבולות ספריהם. כשאלכס ניווט את התחום הסוריאליסטי הזה, הם הבינו שמשהו לא בסדר, חיבור העולמות החל מתפורר, מאיים לקרוס ולכלות גם את אניגמוויל וגם את הממד החדש. כדי להציל את שני העולמות, אלכס נאלץ לחבר את החוטים המקוטעים של הסיפורים, ולפתור חידות מורכבות שנפרשו על פני מציאות. עם כל חידה שנפתרה, העולמות השתלבו בהרמוניה, והנרטיב הכאוטי שהיה פעם התחיל לרקום סיפור של איזון ופתרון. הדמויות, שפעם היו מוגבלות לסיפוריהן, מצאו חופש במשחק הגומלין של דמיון ומציאות. כאשר אלכס הגיח ממגדל השעון, אניגמוויל השתנתה. השקיעות לחשו סיפורי הכרת תודה, ואור הירח חרט סמלים של הרמוניה ברחובות המרוצפים. תושבי העיר, אף שלא מודעים לבלט הקוסמי שהתרחש, חשו שינוי עדין באוויר, כאילו העיירה עצמה הפכה לסיפור חי ונושם. מקלט צופן, שטוף כעת בזוהר חם, חשף את מטרתו האמיתית - להיות מקלט לסיפורים שחרגו מגבולות הסיפור. אלכס, שגילה גם הוא את מטרתו האמיתית, הפך לשומר על סיפורי אניגמוויל, מה שהבטיח שהמיסתורין ימשיך לטוות את הריקוד המורכב שלו בלבם ובמוחם של אלה שהעזו לחקור את התעלומות החבויות לעין.

אהלן, סיפור ראשון- תהנו בלב עולם הפוקימונים, אני, אלכס, הפכתי למאמן אגדי, שחגג על אינספור הניצחונות והרוח הבלתי נכנעת שלי. המסע שלי היה סיפור של שאפתנות, התמדה והצלחה בלתי ניתנת למעבר. אבל זה היה גם סיפור על אובדן עמוק, פרק בחיי שנחרט לנצח בצער... ההורים שלי תמיד עמדו לצידי, טיפחו את אהבתי לאימון פוקימונים מאז הזיכרונות הראשונים שלי. הם לא היו רק משפחה; הם היו החברים הכי קרובים שלי, בני ברית ומקורבי. יחד, טיילנו ברחבי הארץ, חלקנו הרפתקאות בלתי נשכחות, צחוק וטעם מתוק של ניצחון. השגתי הצלחה מונומנטלית בכל אזור, זכיתי בשמונה תגי חדר כושר בכל אחד וזכיתי לתואר אלוף ברבים. העולם הכיר אותי ככוח בלתי ניתן לעצירה, בדרך להגשים את החלום להיות מאסטר פוקימון אמיתי. מתחת לפאר הניצחונות שלי, טמון כאב אינטימי. יום אחד, כשעזבנו עוד טורניר עם גביע, סופה סוערת כיתרה אותנו. ספוגים עד לשד עצמותינו, חיפשנו מקלט במערה שוממת, שם קיווינו למצוא מחסה מהסערה. כשהגשם המשיך לזלוג והסערה השתוללה בחוץ, חלקנו סיפורים, שיחקנו עם הפוקימונים היקרים שלנו, ואהבנו את הרגעים שנותרו לנו. ימים הפכו לשבועות, והאספקה שלנו החלה להתדלדל. לכוד בתוך המערה, התקווה שלנו פחתה. בפיתול אכזרי של גורל, הורי, שנחלשו מהמחסור באוכל והתנאים הבלתי פוסקים, נפטרו בשנתם. משקל האובדן שלהם נשא עלי, נטל בלתי נסבל שהותיר אותי טובע באבל ובהאשמה עצמית. חשבתי שהייתי צריך להגן עליהם, להציל אותם מהטרגדיה הזו. לבדי, עם זכרם החברה היחידה שלי, החלטתי לשרוד ולמצוא את דרכי חזרה לציוויליזציה. לא יכולתי לתת לזיכרון שלהם להתפוגג; לא יכולתי לתת לקורבנות שלהם להיות לשווא. קריסת המערה הייתה מעשה טבע, לא הבחירות או המעשים שלי, אבל האשמה שנשאתי הייתה עצומה. צוותי חילוץ הגיעו בסופו של דבר למערה ושחררו אותי. כשחזרתי לפאלט טאון, לא הייתי עוד המאמן המהולל שעזב אלא אדם מצולק מאובדן הוריו. תושבי העיר, מודעים למעמדי האגדי, הציעו את תמיכתם ותנחומים. הם הזכירו לי שהורי ידעו את הסיכונים כשהם הצטרפו אליי למסע שלי, וכוחות הטבע היו מעבר לשליטתי. הזמן חלף, והפצעים החלו להחלים. החלטתי להמשיך במסע שלי, לא רק במרדף אחר התואר מאסטר פוקימון אלא כמחווה חיה לאהבה ולעידוד שהורי העניקו לי. הזיכרון שלהם יהיה האור המנחה שהניע אותי לניצחונות גדולים עוד יותר והבטיח שהם לעולם לא יישכחו. עם הזיכרון שלהם כמצפן שלי, העזתי מאזור לאזור, השגתי הצלחה גדולה עוד יותר וביססתי את מקומי בדברי הימים של תולדות הפוקימונים. השם שלי הפך לשם נרדף לניצחון, אבל זה היה גם עדות לעוצמתה של הרוח האנושית, לנחישות הבלתי מעורערת להתגבר אפילו על הטרגדיות האישיות העמוקות ביותר. סיפור קצר ונחמד, מקווה שנהניתם!