White Fang

רגשות

2 תגובות באשכול זה

או.קיי, בואו נדבר על משהו: רגשות.
אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל אני מציג את עצמי בצורה יותר נוקשה כאן ובליגה, למה? כי יותר נוח לי להיות ככה. במציאות אני שונה בהרבה, לא משנה כמה אני מנסה להיות "חסר רגש", אני עדיין אדם ממש רגיש.
האנשים שאני באמת "פתוח" כלפיהם הם מעטים מאוד. אני אדם מאוד מדוכא, זה פשוט הכה בי בחזרה בתחילת השנה.


בואו אני אסביר: החרדות שלי, העצב שלי והכעס שלי על דברים מרגישים כאילו ששד רודף אותי ומכניס אותי ללחץ, אני בקושי ישן בלילה או מצליח לאכול. רק היום ישנתי מ-23:30 עד 11:20, וזה אחרי שבוע שלא ישנתי בו כמעט בכלל.
לא מספיק? היו לי ימים שנשארתי בהם רעב, עייף ובלי יכולת לישון או לאכול. זה לא שאין לי זמן לישון או מה לאכול, כי יש לי המון זמן שאני יכול לישון בו והרבה אוכל שאני יכול לאכול בכל רגע ורגע, אבל אני לא נרדם או מצליח לבלוע אוכל.
עכשיו בואו נדבר על חרדות: מגיל 6 בערך כבר התחלתי לפחד מזה שאדם יכנס לביתי, כי שמעתי על המון מקרים כאלה. כשאני נכנס לבית שלי אני בודק כל חדר וחדר, לאחר מכן אני נועל את הדלת.
אם מישהו מגיע אני מברר מי זה, לפני שאני פותח את הדלת, גם אישור של שקשוק מפתחות מרמז לי שהאדם הזה הוא אחד מההורים שלי.


בואו נדלג לתקופת זמן יותר מאוחרת, גיל 9-10, התחלתי לשמוע קריפיפסטות. בהתחלה די נהנתי מזה, ונשארתי ממש אדיש אליהן. עדיין לפעמים פחדתי מהדמויות שמופיעות שם.
יום אחד נסעתי למרכז, והתחלתי לשמוע קריפיפסטה ביוטיוב - אני לא אגיד את שמה, כדי לא ליצור רגעים לא נעימים - סיימתי אותה ודי נהנתי מלשמוע אותה.
רגע, אבל נהנתי, מה בעצם קרה? בלילה הלכתי לישון אצל דודים שלי, כי היו הרבה אנשים בבית של סבא וסבתא שלי.
ישנתי בסלון, ונטרפתי מחרדות שעטפו אותי בגלל אותה קריפיפסטה. כל רגע הסתכלתי מבועט על החלקים החשוכים של החדרים, על דלת היציאה ועל החלונות - בגלל שישנתי על הספה בסלון.
באיזשהו שלב פשוט התקשרתי להורים שלי, והם הסיעו אותי לבית, אף על פי שהיה 1:00 לפנות בוקר. אני לא יודע מה קרה לי באותו לילה, הרי לא פחדתי בתקופה הזאת מכל השטויות האלה.
בטח כולכם זוכרים את כאבי הראש שהיו לי בשנה שעברה, אז אדלג על החלק הזה.


החופש הגדול - כמה נפלא. זהו, שאצלי הוא לא היה ככה.
איך הוא התחיל? כמו ביום ההולדת שלי, בכי על כמה שאני לא רוצה להכנס למסגרת ו... זהו?
עד שבסוף הוריי ויתרו לי על ללכת לאותה מסגרת (שבקיבוץ שלנו נקראת "מרכזון") ואז היו לי הרבה ימים חופשיים רק לעצמי.
הרבה מאוד ימים העברתי באי-עשיה, אבל מצב הרוח והתחושות שלי די עברו.
עד לשבוע האחרון של החופש, זה לא שכולו היה רע, אלא רק ערב אחד - שהיה נוראי.
אתם לא יודעים עד כמה התגעגעתי לכל החרדות, התחושות וכל הדברים האלה שחשתי במהלך שנה שעברה, כי ממש לא התגעגעתי.
המשפחה שלי והמשפחה של אח של אבי נסענו לעכו, רק ירדתי מהרכב וכבר התחלתי להכנס לחרדות, כל הזמן רק רציתי לצאת מעכו, ופחדתי שאיזה אדם יתכנן לעשות משהו.
אני לא יודע אם זה בגלל הבדיחה שאח של אבי ואבי אמרו, אבל זה פשוט קרה.
כל הזמן הלכתי במהירות, לא היה לי רגע של מנוחה. לפחות לאבא שלי יש אקדח, לא? זה לא עזר, כי אז תליתי בו תקוות. הרגע שבו הכי נטרפתי מכל החרדות היה כשנכנסו לסירה שם האחד שנהג היה נראה לי ממש מחשיד. הגלים היו נוראיים, אני פחדתי מהמשיט, וממש שמחתי כשרגליי נגעו בקרקע של העיר. לא ששמחתי מספיק כדי שהחרדות שלי יעברו כאילו שלא היו, אבל שמחתי.
יצאנו מהעיר והפלא בפלא - החרדה עברה. לפחות אני יודע לא להכנס לעכו.
כמו שאמרתי: שאר השבוע עבר די טוב.


ב-3/9 חזרתי ללמוד, ולא הרגשתי טוב.
לא כמו שנה שעברה, אלא הרגשתי עייף, עם תחושת עצבנות ורעב גדול.
יום שלישי של השבוע הראשון - ביקשתי ללכת, שאר הימים עד אתמול (יום חמישי, 14/9) נשארתי עד סוף היום (למעט יום רביעי, שבו הייתי צריך ללכת), אבל לא הרגשתי טוב בכל הימים, ככה שזה די הישג.


אתם יודעים מה עוד קרה אתמול? גיליתי שני אנשים שהחליטו לצחוק עליי. מאיזו סיבה? הם חשבו שהתאהבתי במישהי. מישהו העיר את זה ואמרה שהתאהבתי במישהי הזאת, התחלתי איתה והכרחתי אותה לתת לי את מספר הטלפון שלה.
אחרי זה השני אמר: "אני לא יודע אם זה יותר פתטי או עלוב."
מר "שני", אתה לא תקרא לשום רגש של אדם מסויים "עלוב", כי אני אקרא לרצון שלך למות ולנסות להתאבד כמה וכמה פעמים "עלוב". אהבה לא כזאת רחוקה משנאה, אז זה שאתה קורא לזה שמישהו אוהב מישהי "עולב" - גם יכול לשמש את זה שאתה שונא את החיים כ-"עולב".
נחזור למר "ראשון", שאמר שאותה אחת מסננת אותי בכוונה, ושהיא סובלת ממני.
איפה הם אמרו את זה? באיזו קבוצה, לפני כולם. אני כמובן לא הייתי בקבוצה. איזה מהנה שאחרי זה לי קוראים "רכלן", מי שקרא לי ככה - אני לא בא נגדך. הרי השלמנו. אני רק מראה את מה שקורה כאן.
גיליתי את זה אחרי שדיברתי עם מישהו שהיה בקבוצה, הוא אמר לי שאותו מישהו שהעלה את הנושא די שונא אותי. לא הבנתי על מה הוא מדבר, נכון שדי שנאתי את אותו אחד והוא שנא אותי, אבל אני חושב שאנחנו לא שונאים גדולים.
ואז מי שדיברתי אתו אמר לי שאותו אחד אמר עליי דברים כאלה, מיד דרשתי ממנו להגיד לי למה הוא חושב ככה, והוא פשוט נתן לי תמונות של אותו אחד אומר את זה עליי.
מסיבות פרטיות, לא אשלח לכאן את התמונות. גם לא אזכיר שמות.
נמשיך את הסיפור, מיד שלחתי את התמונות לאותה אחת שאמרו שאני מאוהב בה, ואיך שאותו אחד ניסח את הדברים היה נשמע כאילו שאותה אחת פוגעת בי.
כל הכבוד, מר "ראשון", גרמת לה לבכות.
כתבתי לאותו אחד תגובה על התמונות, אני אשלח כאן את מה שכתבתי:
"1. אני לא מאוהב בה.
2. אני לא התחלתי איתה.
3. אני לא ביקשתי את הטלפון, סתם אמרתי לה ''שלום'', התחלנו שיחה ואז ביקשתי ממנה סקייפ או משהו כזה. היא הציעה בעצמה שהיא תתן לי מספר טלפון.
4.אם היא הייתה סובלת היא הייתה אומרת לי, אני די בטוח.
5. היא לא ממש מסננת אותי, עובדה שהיא כן מדברת אתי, גם שיחות של שעה-שעה וחצי וכו'."
איך שאותה אחת הגיבה כבר אומר לי שמר "ראשון" סתם אמר דברים, ועוד באיזו בושה אותו אחד אומרק את זה לאחרים בלי לדבר אתי או איתה. לא רק זה, הוא זה שהציע אותנו בתור זוג.
איזה מהנה לדעת כמה בני אדם הם רכלנים שסתם ככה מחליטים לצחוק על בני אדם אחרים :)
אני הלכתי לשמוע את המוזיקה שלי, וזה מה שהיה לי להגיד, עד כה.

עוד משהו שעלה, אף אחד לא יכול להגיד על רגש שהוא "פתטי", אם רגש כמו פחד הוא היה חסר חשיבות או "פתטי" לא היינו פוחדים, והוא לא היה משפיע עלינו כלל וכלל. הרגשות נועדו כדי למסור לסביבה את המצב הנפשי שלנו, ככה גם חיבה.

בנימת סיום: להתראות. לי היה די מהנה לכתוב את כל הדבר הארוך והמיגע הזה.

 

נערך על-ידי White Fang

שתף אשכול


קישור ישיר להודעה
שתף באתרים אחרים

התחבר או הרשם על מנת להגיב.

עליך להיות משתמש רשום על מנת להגיב

צור חשבון

צור חשבון חדש בקהילה בקלי קלות.


רישום חשבון חדש

התחבר

משתמש קיים? התחבר.


התחבר עכשיו

  • צופים לאחרונה   0 משתמשים

    אין משתמשים רשומים שצופים בדף זה.