הרפתקאות יונתן. פרק מיוחד. הסיפור של שרף.

[קטון 34]

פרק מיוחד

שקיעת השמש של יום אביב, בין שורת עצי ברוש בחצר, נגמר יום הלימודים וכולם חוזרים הביתה. ילדים יוצאים בקבוצות ויוצאים מהשער. חוץ משניים, ילד עם שיער בלונדיני מבולגן ועיניים יפות וילד עם שיער שחור מסודר ובגדים מגוהצים. עמדו בשער הבית-ספר והביטו זה בזה בחיוך זדוני.

"מוכן שפר?" נשאלה השאלה בקול ערמומי, "ברור" ענה בהחלטיות "אבל הפעם לא תנצח אותי, קדימה!!! תחרות שלושים ושתיים", הילדים שרף ושפר פנו אל השדה והחלו לספור פרפרים, כתומים כחולים סגולים בעיקר לבנים, עברה שעה ועקבות השמש כמעט נעלמות, "טוב אני ספרתי 34 פרפרים, כמה אתה ספרת שרף?", במבט נפול השיב "29, באמת ניצחת אותי הפעם". כך תמיד הם עשו, תחרויות אקראיות ומוזרות, הם היו החברים הכי טובים והיחידים, פשוט כל שאר הילדים לא התחברו אליהם, כיתה ה' הזמן הכי טוב שהיה להם בחיים.

"פעם אחרונה שאתה עושה את זה!" צעקה אימו של שרף "אתה תמיד חוזר מאוחר!". שרף שישב על הכורסה לא התרגש, הוא ידע שאימו רכה מכדי להעניש ואביו פשוט לא יודע מה נחשב עונש, הוא היה מוגן, למרות זאת לחטוף צעקות בצורה שמחר כל השכנים ישאלו מה עשית הפעם נראה עונש מספיק טוב, הוא לא גילה מעולם שאם היו מונעים ממנו להיפגש עם שפר זה היה העונש הכי נוראי, וככה הימים הצעירים של שרף יכלו להימשך לנצח, לפחות כך הוא חשב.

נגמר פסח חוזרים ללימודים. ועכשיו שרף יכול לפגוש את שפר, כל החג הוא היה אצל בני דודים ועתה נשוב לשגרה. כולם הגיעו לכיתה התיישבו במקומות, חוץ משפר. זה היה מאוד חשוד בעיני שרף, שפר הרי ילד דייקן, אולי פשוט הוא מתעכב, ארוחת צהריים ואין סימן לשפר. כל היום עד הדקה האחרונה שרף המתין להיפגש עם שפר ולדבר איתו על מה קרה בפסח. אחרי הדקה האחרונה שרף יצא מהכיתה וראה במסדרון את אביגיל אחותו הגדולה של שפר. "אביגיל, תגידי איפה שפר?." היא הביטה בו מלמעלה (כי היא גבוהה ממנו) במבט מתחמק ואז התאנחה אנחה גדולה, "שרף, גם לי זה קשה, אז תדע,שפר מת", שרף נבהל והזתעזע "על מה את מדברת? רק אנשים זקנים מתים". במבט מיואש ענתה לו "לא תמיד". שרף ניסה לעצור את הדמעות בעיניו "אבל המורה לימד אותנו על הנביאים שהם יכלו להחיות מתים אז אולי אפשר..". אביגיל קטעה אותו "אין בימינו נביאים".

שרף חזר עצוב ומדוכא לביתו. חברו הטוב אבד ממנו, הוריו גילו זאת אחרי קצת זמן וקיוו שהוא יתנחם. שרף המשיך ללמוד בבית ספר אך הוא לא אמר שלום לאף אחד, לא היה לו רצון לדעת דברים, הציונים שלו התדרדרו, הוריו החליטו לעבור דירה ולהעביר את שרף לבית ספר אחר. הם לא ידעו ששרף לא התכוון להתיידד עם אף אחד, הוא פחד לאבד שוב חבר קרוב.

היום האחרון בו שרף היה בביתו היה יום שמשי באביב. אבא של שרף הגיע אליו בסבר פנים חמורות "שרף! אתה בן 18 תתאפס על עצמך כבר". שרף שתק מעט וענה "אני רוצה למות" אביו נרתע "אם אני אמות אני אפגוש את שפר". האב הרגיש שאפלה כבדה עוטפת את בנו. "התחרפנת! אתה רוצה להרוג את עצמך?!" ,שרף הרכין את ראשו "לא".

למחרת. שרף וכל חפציו נעלמו מהבית. נותר רק מכתב בו הוא כתב להוריו שהוא יוצא למסע מסביב לעולם במטרה למות בתאונה מחרידה. מה שהוא לא ציפה לו זה כמה קשה להיפגע באסון בחיק הטבע, הליכה במדברות, טיפוס על הררי קרח, ציד כרישים, הר געש, ב'נג'י מעל נחל שורץ תנינים, כך ימיו חלפו עד שראה כתבה על אדם שנהרג בג'ונגל בדרום אמריקה. 

בדרום אמריקה שרף הלך בין סבכי עצים ואדמה מלאה חרקים לא ידועים לו, הליכתו הייתה מעט עקומה מרוב דקירות של קוצים בברכיו, לפתע משהו ניצנץ מולו מתוך חור קטן בארץ, הוא התקרב והוציא את הדבר מהאדמה, רעד עבר בכל גופו והוא התעלף, חלף זמן לא ידוע ושרף התעורר, הוא הזיז את ידו ונגע בראשו ונבהל "אאההההה נחשששש!!!!!!!" כשתי דקות לקח לו להבין ששתי זרועותיו נהיו פשוט נחשים, הרבה יותר מלחיץ. רגע אחד, איפה החפץ שהוא הרים? שרף הביט לצדדים וראה איש מבוגר עם עיניים אדומות בורקות לבוש בגדים קרועים, מחזיק בידו פסלון של איש אוחז חנית, ביד השנייה מכשיר קשר. "בוס המשימה נכשלה איזה נער אדיוט נגע בחפץ והוציא ממנו את כל האנרגיה". הבוס ענה "תביא אותו". האיש המבוגר הפנה פניו אל שרף "נער בוא איתי" שרף זז מעט אחורה "מי אתה?". האיש המבוגר שהה וענה "אברינו, אבל תקרא לי רק אדום-מדם"

ישראל, בסיס סודי מתחת לעיר בית-שמש.

שרף לבוש בכפפות שכיסו את ידי הנחש החדשות, ונכנס לשיחה עם הבוס של הארגון, "שלום אני עוזה הבוס של עין-הצדק, עכשיו אשאל אותך כמה שאלות"

-או-קיי

-אתה מאמין בשכר ועונש?

-כן

-אתה מאמין שצדיקים הולכים לגן-עדן ורשעים לגיהנום?

-כן

-אתה מאמין שחבר שלך שאדום-מדם סיפר לי עליו, שפר, היה צדיק?

- (בדמעות) כן

-אז תהיה אדם טוב וצדיק ובעולם הבא תפגוש את חברך, והשאלה האחרונה התרצה להצטרף לארגון שלי?

 

שרף בן 27. רצח את מי שהיה המאסטר שלו ונהיה חבר של נער בשם יונתן וילד בשם אושר, עזר בפינוי הבסיס הישן ובבניית הבסיס החדש, ניצב עתה באחד הרגעים הגורליים בחייו, הוא נכנס לבית-קפה התיישב במקום שאמרו לו ופנה לאישה שהיית מולו "שלום".