הילד מהקומה החמישית - חלק ג' | תיבת המראות

Lightning hammer · יוני 28, 2025

טוב למי שלא קרא את החלקים הקודמים (נו נו נו) הנה:

גיא הניח את התיבה על שולחן הסלון כאילו הייתה חפץ קדוש, או אולי פצצה.

היא הייתה עשויה עץ כהה מאוד, כמעט שחור, מהסוג שלא רואים כמעט.

חריטות קטנות עיטרו את המכסה - גיאומטריה מדויקת מדי בשביל להיות מקרית.

מסילות מתכת וכל מיני מנגנונים שנראו שנועדו לנעול את התיבה עיטרו את כולה.

"היא לא נפתחת במפתח" אמר עמנואל שהתיישב מולו, פניו שקטים אך עיניו דרוכות.

"אלא איך?" שאל גיא.

"באמת."

גיא הרים גבה.

"אתה לא פותח את זה בידיים" אמר הילד. "רק אם תסכים באמת לדעת, היא תיפתח. אבל ברגע שזה קורה, אי אפשר לסגור אותה חזרה"

גיא היסס. בפנים בערה בו סקרנות מטורפת, יוקדת. אך גם פחד פרימיטיבי נטוע. התיבה כמעט דיברה אליו — משכה את עיניו פנימה.

עמנואל הושיט את ידו, הניח אותה קלות על מכסה התיבה, ועצם את עיניו. ואז לחש:

"בפעם הראשונה היית בן עשר. זה קרה ביער, נכון?"

גיא קפא.

"על מה אתה מדבר?"

"אתה יודע. זה מה שגירש אותך מהילדות שלך. הפחד ההוא, שחשבת שהוא סיוט, אבל הוא לא היה סיוט - הוא היה הפעם הראשונה שהדלת נפתחה"

גיא הרגיש את החדר מסתובב ומסתחרר.

הוא נזכר — בפעם ההיא שהוא הלך לאיבוד עם אבא שלו בטיול בגליל. הוא נשאר לבדו כמה דקות, אולי רבע שעה.

לפתע מצא את עצמו מול מבנה אבן חצי קבור באדמה, בלי להבין איך הגיע לשם.

ובפנים — הוא ראה משהו, משהו שלא סיפר לאף אחד.

והנה, הילד הזה יודע!

"מה זה המקום ההוא?" גיא שאל בלחש.

"זה שער, כמו עוד שערים בעולם. ויש שומרים - חלקם בני-אדם חלקם לא"

התיבה החלה לרטוט קלות. לא מבחוץ — אלא מבפנים.

כשהמכסה נפתח לבסוף, הוא לא השמיע קול. לא חריקה, לא נקישה. רק שקט מוחלט — כאילו נשאב כל הרעש מן האוויר.

בפנים, הייתה מראה.

קטנה, סגלגלה, עם מסגרת עשויה חומר דמוי זכוכית. אך כשגיא נגע בו — חש זרם קל.

וכשהביט בה — ראה את עצמו.

אבל לא את עצמו עכשיו.

הוא ראה ילד.

עומד ביער.

מולו, בתוך האפלה שבמבנה האבן, ניצב… הוא. אותו הילד. אך בעיניים זרות. אפלות. מבט קשה, חסר אנושיות. כאילו מישהו אחר עטה את עורו של הילד שהוא היה.

"זו לא מראה רגילה," אמר עמנואל, "זו מראה של זיכרונות שלא היו אמורים להישאר"

גיא קם בבהלה, דחף את הכיסא לאחור.

"מה זה לעזאזל? מה אתה מנסה להגיד לי?"

"אני לא מנסה, אני מזכיר"

אותו ערב כשהילד נרדם שוב, גיא חיפש ברשת כל מה שיכול על תיבות עתיקות, מראות זיכרון, סמלים גיאומטריים.

השם שחזר שוב ושוב מתוך מאמרים ישנים, דוחות חסויים שדלפו, פורומים אנונימיים מפוקפקים:

אקסיום- Exyum.

ארגון, או כת, או מסדר עתיק — איש לא ידע בדיוק. כל מה שצוין היה שהם מחפשים ילדים "שזוכרים את הדלת", ומאמינים שתודעתם שונה — כאילו הם "נושאים" משהו מגלגול קודם.

והמשפט שחתם כל אזכור:

"השער לא נפתח לבחירה. הוא נפתח כשמישהו מוכן לשלם"

בבוקר, גיא מצא את עמנואל יושב שוב במרפסת.

"אני צריך לדעת" אמר גיא, "מה אתה. לא מי אתה — מה אתה באמת"

הילד חייך, והפנה את פניו לשמש.

"אני מה שנשאר כשמישהו סוגר את הדלת מאחוריו... ומישהו אחר לא מצליח לשכוח"

גיא שתק.

הוא הבין - הילד לא בא אליו במקרה. הוא בא משום שגיא פתח את הדלת פעם — והעולם שמע את זה.

מוזמנים להגיב, להציע הצעות לשיפור, לתקן ולכתוב אם תרצו עוד פרקים...