שלום לכולם, ביום עצוב שכזה זה הזמן לספר סיפורים ולהנציח,
והאשכול הזה נועד כדי להנציח ולספר את הסיפור האישי שלי ושלהם.

 

אירוע הנפילה:

ב31.10 ארבעה ימים אחרי שנכנסנו לעזה, היינו בשיירה של נמר"ים, מחלקת "החוד" היו ראשונים, כי הם בחוד, אנחנו "ל"וז" היינו מאחוריהם, ומאחורינו היו ה"רתק".
מחבל חמאס יצא מפיר וירה 2 טילי RPG לעבר הנמ"ר  של החוד שהיו מרחק 20 מטר מהל"וז ו40 מטר מהרתק.

בגדול, מי שלא יודע, נמ"ר זה סוג של טנק מרכבה, רק ללוחמים. זה הטנק הכי מוגן בעולם, עשוי מחומר שהוא כל-כך נדיר שבצוק איתן שלחו צוות מסיירת מטכ"ל כדי להחזיר לארץ חלק מהטנק ששוקל 20 קילו בערך.
ירו עלינו אינספור טילי RPG ולא קרה שום דבר, לא הרגשנו את זה אפילו, בכל העולם הנמ"ר מקבל שבחים על היותו כל-כך מוגן.

לפי מה שהבנתי, הטיל הראשון שירו על הנמר של החוד לא פגע כלל, והטיל השני כן פגע אבל במקום שהוא נדיר וקשה לפגיעה, אבל זה לא מה שקרה להריגתם, מה שקרה בעצם זה שהטיל שירו פגע במקום הנדיר וזה גרם לפיצוץ מטיל אחר שהיה בתוך הנמר.
בעצם, בתחילת המלחמה, וזה היה הזוי לגמרי כשחושבים על זה, אמרו לנו להחזיק את הטילים שלנו בתוך הנמר, כדי שיהיה לנו גישה אליהם במהירות.
אחרי האירוע, הודיעו לכל החיילים שבתוך עזה להעביר את הטילים מעל הנמר, שיהיה על הגג.

בכל מקרה, בשעות הבוקר שמענו פיצוץ עצום ולא מתואם (כלומר, לא משהו שלנו, אלא כנראה תקיפה של הצד השני), לפי דבריו של מי שהיה ער באותו זמן, כי עשינו שמירות ואני לצערי לא הייתי ער באותו רגע הפיצוץ, אותו חייל אמר שהוא ראה מישהו אחד יוצא מהגג לנשום, מוריד את הקסדה שלו חנוק, משתעל ומתעלף.
מסתבר בעצם, שזה הנהג של הנמר, והוא היחיד שישרוד.

11 לוחמים נהרגו כלא היו, רק אחד שרד.

 

הסיפור והיכרותי האישי שלי איתם:

כשאתה מתגייס לחי"ר  ועובר 8 חודשים של טירונות, ברגע שאתה עולה לגדוד - אתה הופך להיות הכי נחות בפרמידת הפז"ם, הוותיקים יציקו לך והעתיקים ירביצו לך.
כשאני עליתי לגדוד אוטומטית הפכתי להיות הכי נחות שיש בשרשרת, עד אז הם היו 4 חודשים מעליי, וכשאני עליתי לגדוד הם סוף סוף לא היו הכי צעירים בשרשרת.

אבל בגלל שאנחנו אותו זמן גיוס פחות או יותר, הם היחידים שקיבלו אותנו כמו שצריך, והם בין היחידים שיהיו איתנו כמעט כל השירות, לפחות היו אמורים להיות איתנו.
היינו איתם קצת יותר משנה ביחד עד האירוע שבו נפלו, עזרנו אחד לשני בכל דבר, במסעות, בשמירות העברנו את הזמן אחד לשני, בפלוגה עצמה, בהכל.
ברגע שכל הגדוד עשה עלינו חרם צעירים, שזה פשוט להחרים את כל מי שעולה לגדוד עד שעושים טקסט קבלה, הם היחידים שדיברו איתנו מכולם, והסבירו לנו איך הכל עובד ומה לעשות ולימדו אותנו כל דבר שקשור לפלוגה בעצם.

כמובן, הזמן עבר גם אנחנו וגם החוד קיבלו יותר ויותר וותק מלא אנשים השתחררו, מלא מחזורים, עד שבסוף הם נהיו בראש שרשרת הפרמידה, נשאר להם אולי 4 חודשים לשחרור ברגע הנפילה.
אבל, לפני המלחמה היינו המלכים של הפלוגה, כמעט הכי וותיקים (הם היו הכי וותיקים), את כל ההחלטות החשובות הם עשו, וכמובן לקחנו מהם השראה וראינו בעצמנו איך זה להנהיג את הפלוגה.

בהקפצה, כמובן הם גם הוקפצו עשינו קצת סידורים וירדנו לכפר עזה, לא ראינו אותם כמעט 3 ימים, רק בין הבתים בכפר ראינו אותם מתהלכים להם בין בית לבית בניסיון למצוא מחבלים.
היו קצת יותר משבועיים אחרי ה7.10  שבזמן הזה התאמנו לקראת הדבר הגדול - הכניסה לעזה.

בשבועיים האלה לא היה לנו טלפונים ולא היה שום דבר, האנשים היחידים שהיה לנו לדבר איתם לפני הכניסה זה אחד עם השני, והם היו האחים הגדולים שלנו, והאחים הגדולים אף פעם לא פוחדים והם תמיד חיזקו אותנו למרות שהם פחדו בעצמם, תמיד ייעצו לנו ותמיד היה אפשר לדבר איתם על כל דבר שאנחנו חוששים ממנו.

 

הסיפור האישי שלי בזמן הנפילה ואחריה:

בתאריך 27.10, 20 ימים אחרים ה7.10, אמרו לנו שנכנסים, באותו רגע בלי זמן מוקדם. מ0 ל 100 התחלנו לארגן תיקים וביום הכניסה ראיתי אותם פעם אחרונה, צוחקים ומסתלבטים על כל העולם כמו תמיד.

מאז כאמור, לא ראיתי אותם יותר כי היינו בתוך הנמ"ר שהזכרתי מקודם, אני הייתי שם שבועיים שלמים מבלי לצאת בכלל. היינו יוצאים כל 4 ימים ל5 דקות לעמוד קצת וזהו.
השתנו בבקבוקים, וגם עשינו צרכים שם. היה סיוט.
הם, לא הסיפקו לצאת מהנמ"ר, כי אחרי ארבעה ימים קרה אירוע הנפילה.

ברגע האירוע, ולדעתי זאת הייתה טעות פיקודית, לא אמרו לנו שכולם כמעט נהרגו. 
לא היה לנו טלפון, לא היה לנו קשר עם העולם, ובעצם יכלו להגיד מה שרוצים ולא היינו יודעים אם זו האמת או לא.
כן ידענו שהיה אירוע עם הנמ"ר שלהם, אך אמרו לנו, שרק שני אנשים נפצעו וכולם בסדר וממשיכים להלחם.

בעצם, בזמן הזה שאנחנו ממשיכים בחיינו, בנמר, לא מודעים לכלום, מודיעים ומספרים למשפחותיהם על מה שקרה. יש הלוויות, והסיפור מתפוצץ בכל הארץ. 
בזמן שאנחנו חושבים שלא קרה יותר מידי נזק, אני כן יודע שבאיזשהו שלב שהסמ"ל שלי ידע על המקרה והחליט שלא לספר לנו, כי הוא רצה שזה יהיה רשמי יותר או משהו כזה.

בעצם גילינו כמעט שבועיים אחרי! כשכבר זה לא היה הגיוני שאף אחד לא יודע מה איתם ויש המון שמועות. כשכל הפלוגה נפגשה למלא אוכל ודלק לנמ"ר , ולא ראינו שם את מחלקת החוד, כבר הבנו שקרה משהו.
באותו יום כבר המפקד פלוגה הודיע לנו והסמ"ל הודיע לנו, ורק  אחרי שבועיים ידענו בעצמנו שהם לא בין החיים.
אבל לא היינו עצובים, ידענו שאם נהיה עצובים וניפול לדיכאון, זה ישפיע עלינו בזמן הקרב, ועל המורל שלנו שהוא גם ככה נמוך.

אני משקר כשאני אומר שלא היינו עצובים, ברור שהיינו, זה לא קל כשאומרים לך ש11 חברים שהייתה אח קטן שלהם יותר משנה נהרגים.

מאז האירוע עברה כבר שנה וחצי, והספקנו אפילו ללכת לאזכרות שלהם, אפילו שלא יכולנו ללכת להלוויות, הצלחנו להגיע לאזכרות לפחות. וכמובן, כל החיים אני אצטרך ללכת לאזכרות שלהם.

 

לזכר 11 לוחמי החוד, שנפלו בזמן הקרב.

איתי יהודה ז"ל 🥀
שי ארווס ז"ל 🥀
עדי דנן ז"ל 🥀
עדי ליאון ז"ל🥀
ארז מישלובסקי ז"ל 🥀
רועי דאוי ז"ל 🥀
הלל סלומון ז"ל 🥀
 רועי סרגוסטי ז"ל 🥀
פדיה מרק ז"ל 🥀
 עידו עובדיה ז"ל 🥀
ליאור סימנוביץ' ז"ל 🥀
 

 

 

לא נתפס... אין לי מילים, חוץ מכאב וצער. משתתף בצערך, לא קל לאבד מישהו שאהבת, בעיקר אנשים שהיו כמו אח גדול בשבילך, יהיה זכרם ברוך💔 תנוחו בשלום מלאכים🙏💔

לא פשוט בכלל אחי... משתתף בצערך.

כל הכבוד על השיתוף

טרגדיה נוראית, באמת כואב הלב על הגיבורים שהלכו ככה..

תודה על ששיתפת את הסיפור האישי, מעריך מאוד

קראתי וזה כואב.

גם אני איבדתי חברים במלחמה וזה כל כך כואב.. 

   מקווה שנמצא כוח להתגבר על הכל בשבילם, ובשבילנו

לא פשוט גם לדבר על זה, מעריך אותך אחי

אסון הנמ"ר הוא בין הסיפורים הכי מהדהדים שזכורים לי מהמלחמה, אני מאמין שהסיפור נוגע בכל אזרח ישראלי, בין אם הוא מלש"ב, בין אם הוא הורה ששלח את בנו לקרבי או באופן כללי להגן על המולדת.

מאוד עצוב לשמוע את הסיפור מנקודת מבטך  ורואים שהסיפור מעורר אצלך רגש משמעותי בכל מה שקשור אליו.

תודה על השיתוף עם כל הקושי בדבר, יהי זכרם ברוך.

סיפור כואב וקשה לקרוא מצער לשמוע

לא פשוט לספר סיפור אישי כזה כל הכבוד שסיפרת משתתף בצערך

יהי זכרם ברוך

וואו סיפור קשה משתתף בצערך

יהי זכרם ברוך

הלוואי שבגן עדן תהיה מנוחתם

💔💔💔 סיפור קשה יהי זכרם ברוך

המלחמה הזאת באמת יצרה סיפורים קשים וכואבים לכל כך הרבה מעגלי קשר וחברויות.

סיפור כואב, מקרה מפורסם וטראגי, זה נורא לאבד כל כך הרבה אנשים שאתה מכיר בבת אחת, פשוט נורא.

אין מרפא לנפש מאובדן שכזה, זה תמיד נשאר שם.

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים לאלתר 🕯️🕯️🕯️

זה טיל או נר?