סיפור | מה שרואים מכאן

[Lightning hammer 523]

ממרומי מגדל האנג'י קונג המתנשא לגובה שלוש מאות ושלושה מטרים בשנג'ן שבסין, השקיף צ'יגה אל הרחובות ההומים. המוני האדם שהתרוצצו בתחתית המגדל נראו כנמלים זעירות. את העיר שנג'ן הכיר צ'יגה בעיקר ממבט-על – מזה שנים, מאז מלאו לו שמונה-עשרה, הוא עבד כמנקה חלונות בגורדי השחקים, תלוי על חבלי סנפלינג בין שמים לארץ.

משחר היום ועד שקיעה מירק צ'יגה את החלונות האדירים. מעברם השני של לוחות הזכוכית נגלו לעיניו עובדי המשרדים, יושבים בנינוחות בחדרים ממוזגים מול מסכים מרצדים. ליבו התכווץ בכל פעם שהרהר בגורלו ובעבודתו האינסופית – בכל עונות השנה, בגשמי זעף ובחום לוהט, ניצב על משמרתו, משווה ברק לפני הבניינים, יום אחר יום.

אביו, צ'אי, הוא שהשיג לו את העבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה, שחיה בדלות מאז ומעולם. בהיעדר השכלה פורמלית, ועם צמיחתם המואצת של גורדי השחקים, מצאו רבים מתושבי שנג'ן את פרנסתם בניקוי הבניינים, לאחר הכשרה קצרה במימון העירייה.

אלא שבליבו של צ'יגה פעמה אהבה עזה למלאכתו. בכל פעם שניקה את החלונות, לא רק הבריק את הזכוכית אלא גם זכה במראה המרהיב של העיר המשתרעת למרגלותיו. עיניו ליטפו את נהר הפנינה המתפתל, את הגשרים האדירים ואת אורות הזרקורים המפלחים את האופל.

בבוקר בהיר אחד, בעודו מטפס על המגדל, קשור היטב בחבלי הסנפלינג בדרכו ליום עבודה שגרתי, הדהד באוזניו רעש עז. צ'יגה הרים מבטו וגילה להקת ציפורים מרהיבה חגה סביבו, כמברכת אותו על מלאכתו. העופות הצבעוניים והמחזה המופלא עוררו בו תחושת התחברות עמוקה עם העיר והטבע שסביבה – קשר שלא חווה עד לאותו רגע. לפתע נדמתה העיר בעיניו יפה ומסבירת פנים מתמיד.

בשובו הביתה, כשסיפר למשפחתו על להקת הציפורים, נדלקו עיניו של אחיו הצעיר, יואי. "אתה חייב לצלם את הציפורים!" התחנן, "או לפחות תמונות מהגובה, שאוכל לראות!" תחילה דחה צ'יגה את הבקשה בטענה שאין לו פנאי לצילומים, אך משהסביר יואי שהתמונות יסייעו לו בעבודה לבית הספר, נעתר לבקשתו. למחרת בבוקר כבר לכד צ'יגה במצלמתו מראות מרהיבים, והתפעל בעצמו מהתוצאות. תוך כדי עבודתו החל להרהר מחדש בחלומותיו הישנים – מילדות חלם להיות צלם, לתפוס רגעים קסומים ולתעד את יופייה של שנג'ן דרך העדשה. באותו ערב, בלי להסס, רכש מצלמה משומשת איכותית, וכבר למחרת, בהפסקות הקצרות שנטל לעצמו בעודו תלוי במרומים, החל מתעד נופים מרהיבים ומפרסם תצלומים מרשימים שצילם מן הגבהים.

 

צ'יגה הדהים אפילו את עצמו – תחת ידיו יצאו גלויות של ממש, ומדי יום גילה זוויות חדשות ונופים מרהיבים שנעלמו מעיניו בעירו היפהפייה. במהירות מפתיעה זכו תצלומיו להד נרחב. עוקבים רבים נוספו לו, התגובות היו נלהבות, וחלומותיו החלו קורמים עור וגידים.

כעבור חודשים אחדים זכה צ'יגה בהזמנה לתערוכת תצלומיו הנבחרים. היה זה רגע מכונן – סוף סוף לא היה רק מנקה חלונות בגורדי שחקים, אלא גם שותף בהנצחת יופייה של העיר האהובה עליו. ביום המיוחל הגיעו מאות אמנים וצלמים נודעים לחזות בתצלומיו. הוא צבט את עצמו לוודא שאינו חולם כשבתום התערוכה ניגשו אליו עורכי עיתונים ומגזינים מובילים והציעו לו לפרסם את תצלומיו דרך קבע בתמורה לשכר ראוי.

צ'יגה המשיך במלאכתו בעוד שמו מתפרסם במהירות בין העובדים במגדל. הוא חשש שמעסיקו יראה בעין רעה את עיסוקו החדש, וכבר הכין בליבו טיעונים להוכיח שהצילום אינו פוגע בעבודתו ושהוא מקפיד לתעד רק בהפסקותיו.

אלא שכשההצלחה פורצת, היא מגיעה בשפע. ימים ספורים לאחר מכן נקרא צ'יגה למשרדו של יאנג, מנכ"ל 'האנג'י קונג' בכבודו ובעצמו. המנכ"ל פנה אליו ישירות: "ראיתי כמה מתצלומיך וחשבתי, יחד עם עמיתיי, שתערוכת תמונות מהמגדל עשויה למשוך לקוחות לעסקים ולמסעדות. ברצוני להציע לך משרת צלם בית ב'האנג'י קונג', בתמורה לשכר הגבוה פי חמישה מכל הצעות העיתונים." צ'יגה המאושר הסכים ללא היסוס, ויודעי דבר מספרים שעד היום הוא אוחז בידו האחת מצלמה, ובשנייה – נאמן למגב הניקוי.

[מאזליסט21 316]

מדהים, זה מוסר השכל חשוב, שגם ברגעים לא כאלה טובים בחיים, אתה יכול לגלות דברים שלא ציפית לראות/לגלות, ממנקה חלונות לצלם מפורסם, בין רגע. זה אומר לנו ללכת אחרי החלומות, גם אם ההתחלה לא מושלמת, לפעמים זה יגיע בלי שאנחנו מצפים בכלל.

כל הכבוד, אשכול מעולה.

[Oshka 69]

כל הכבוד על האשכול קראתי אותו פעם באיזה גיליון אבל באמת שאפו יש לסיפור גם מוסר השכל מאוד חשוב