חיפוש הקהילה

וואו, שכחתי לעשות חלק 4 כבר הרבה זמן. טעות שלי 🙂 לחלק הקודם: התעוררתי במיטה האמיתית שלי, והופתעתי לראות את הגג העמיד מעליי. אני חושב שהתרגלתי לבלות בשאדבי כל כך הרבה, שהמציאות עצמה זרה לי. אבל כשאתם כל כך טובים במשחק מדומיין, וכל כך גרועים בכל דבר בחיים האמיתיים- גם אתם הייתם עושים כמוני. "מקס!" שמעתי צעקה שגרמה לי לזנק מהמיטה. במיטה שלידי אחותי החורגת נאנקה, יסמין תמיד אהבה לישון- ולמען האמת, מגיע לה. היא עובדת ב3 עבודות שונות במהלך היום, לא כי הכריחו אותה- פשוט כי היא יכולה. היא זו שקנתה לי את המשחק של שאדבי, אז אני באמת חייב לה הכל, אנחנו אמנם לא בדיוק 'עניים' אבל המשחק יחסית יקר, ומעבד שמסוגל להריץ אותו יקר אף יותר. אז נכון שהמעבד שהיא קנתה לי לא מושלם, והיא מצאה אותו ביד שתיים, אבל הוא שורד- ועל כך אני מודה לה. אני והיא ביחסים טובים, לכן השתדלתי להתלבש כמה שיותר מהר וכמה שיותר בשקט, ולצאת מהחדרון שלנו בשביל לא להפריע לה לישון. שמתי חולצה עם צווארון גולף מחמת הקור, שטיפה גדולה עלי, אבל זה הך סביר עם גופי הקטן, ונדחפתי לחדר האמבטיה, לצחצח שיניים. הג'ינס שלי היו אותם מכנסיים מהיום הקודם, אבל לא באמת היה לי כוח להחליף אותם- ואמא שלי לא באמת מבדילה. אז כן. היי, אני מקס- אתם מכירים אותי בתור Cryo, כי אני בדרך כלל מספר על החיים שלי שם, אבל זה לא הוגן לכם שלא תכירו אותי גם מחוץ למשחק המחשב. ירדתי במדרגות השיש של הבית הדו-קומתי שלי, ריח של ביצים מטוגנות קידם את אפי בזמן שסקרתי את המטבח. היו שם אמא שלי, אבי החורג, 2 האחים החורגים שלי, ואחותי הקטנה, (חצי אחות, מצד אמא). לאמא שלי היה את הלוק הקלאסי של עקרת בית, שיער חום אסוף בקוקו, סינר קשור למותניה, והיא שרקה לעצמה תוך כדי שהכינה את החביתה, היא גם זו שצעקה לי לקום מקודם. אבי החורג היא בחור יחסית נורמטיבי, חייכן, עם כוס קפה ועיתון ביד שלו, שיער בלונדיני קצוץ בקפידה וחולצה לבנה של מתכנת רגיל. הוא זה שנתן לי את הרעיון להכנת הכפפה שלי, גם אם לא יישמתי בדיוק את חוקי התכנות שהוא הסביר- אבל מה הוא יודע? הוא ניסה כבר להתקבל להיות מתכנת של שאדבי ונדחה, הוא כרגע עובד בחברה שמכינה אפליקציות משתמש ללקוחות. שני האחים החורקים שלי היו גדולים ממני, טיילר היה בן 24, וכל מה שחשב עליו ביום יום זו החברה שלו, כי ההורים לא הסכימו שהוא יגור איתה עד החתונה, השיער שלו היה בלונדיני כשל אביב, אבל בניגוד לאביב הוא גידל אותו פרא, עד לקו הצוואר- כדי להתאים ללוק של הרוקיסט האהוב עליו. יש את ברנדון, שהוא היחיד שאני ביחסים גרועים איתו עכשיו- יש לו משהו נגד שאדבי סנטר, והוא ועוד כמה חברים אוהבים להציק לי בתיכון על שאני משחק. לא ברמה של בריונות, כי אמא לא מסכימה, אבל מספיק קרוב כדי שאתעצבן. ויש גם את יולי, אחותי הקטנה, בת ארבע וחצי. שיער בלונדיני מלאכי מהאבא, והעיניים החומות מאמא שלי, חיוך ביישני קטן שהיא שומרת רק לי. ברנדון מקבל הוצאת לשון במקום. העיניים של האבא החו- יודעים מה? אני פשוט אקרא לו ארצ'י... העיניים של ארצ'י נדלקו כשירדתי. "מקס! תנחש מה?" הוא קרא עם חיוך רחב על הפנים, חמש שנים ואני עדיין לא ממש התרגלתי לאופטימיות שלו. "מה קורה?" שאלתי כשירדתי, הוצאתי קופסא של 'סיני מיניס' ושפכתי לקערה. "יש איזו בעייה עם IP של משתמש בחברה גדולה, לכן הם רוצים שהחברה שלי תטפל בקלאסים, מבלי לטגן לכל הסטראקטים של המשתמשים את המוח, בתשלום גדול". ניסיתי להעמיד פנים שאני מבין על מה הוא מדבר, אבל אני באמת לא זוכר את כל מה שהוא לימד אותי "מה אתה אומר...". הוא צחקק כשראה את הפרצוף שלי, הוא הבין מהר מה קורה "הם התכוונו שיש משהו בעייתי עם משתמש בשרתים שלהם, כבר הרבה זמן, אבל הם לא מצליחים לטפל בבעיה כמו שצריך, דיווחו עליו שוב אתמול, אחרי שהוא ניצל באג פעם נוספת כדי להשבית משתמש אחר". העיניים שלי נפערו, והלב שלי כבר ניחש את המשך המשפט "וכל זה קורה במשחק שלך-שאדבי סנטר!".

היי, כדי שמאזליסט לא ירביץ לי, הנה חלק 3- מוזמנים לבקר בחלק הקודם : את הכפפה בניתי בעצמי, מה שלא בדיוק נפוץ אצל לוחמים בשאדבי- בדרך כלל אתה לא טורח להתמחות בבנייה אם אתה יודע להלחם, ככה יש אנשים שיוכלו לעשות את זה בשבילך. אבל את הרעיון של הכפפה המצאתי ובניתי בעצמי ולא יכולתי להסתכן בבנאי שיהיה חמדן וייקח את הרעיון לעצמו- וככה נוצרתי האדם היחיד בשאדבי עם הקונספט של הכפפה. הייתי במרחק של אך נשימה מהיריב שלי, אם הייתי קד מצחי היה פוגש בשלו- ומהמרחק הזה לפצצות שלו יש יעילות מינימלית בלבד, שלא כמו משחקים אחרים- בשאדבי אתה יכול לפגוע בעצמך (אם אתה נניח, מפוצץ רימון קרוב מדי לגוף שלך). לכן ידעתי שהיכולת הסודית שלו- אותה הוא הסתיר ממני בקרב- עומדת להחשף, והכפפה שלי תוכל לסיים בשבילי את הקרב, תודה לקוד. ואכן, כצפוי, אחרי רגע ההלם שעבר, קילר70 מרח חיוך מרוצה מעצמו על הפנים המקודדות שלו (סליחה על השפה), ושלח את ידו לעבר חזי, סנטימטרים ספורים מלבי, ולחש "זה סוף המשחק ילד מקודד שכמוך". נכון חלקית, אבל אני לא אשפוט אותו על הבורות שלו, בסופו של יום זו קצת אשמתי שלא החזרתי לו את החוב, ובעצם לגרום לו לבוא ולאתגר אותי, רק כדי להפסיד בצורה הזו. כדור של אור נדלק באחת מול היד שלו, והלך והתעצם- החום שקרן ממנו מאיים לגרום לי יותר מכוויה מדרגה ראשונה, ושפת הגוף של קילר רמזה על קטלניות המתקפה שלו. בהחלט סוף המשחק. מתקפה כזו היא לא מתקפה שאפשר לחמוק ממנה, או לשגר בחזרה, ואפילו לא להגן. מתקפה כזו היא מה שנותנים לאנשים עם דמיון פרוע, בגלל שבעולם האמיתי היא לא יכלה להתקיים. אנרגיה גדולה מדי, חזקה מדי- שרק במשחק מחשב, שעובד על פיקסלים ומידע- יש סיכוי שתתווצר. לכן נגעתי עם הכפפה שלי בכדור. . . כל דבר בשאדבי סנטר עובד על פיקסלים, הכל עשוי מהחלקיקים הרבועים הללו- ורץ על המעבדים הביתיים שיש לנו בבית. הכפפה שלי לא. מפתחי המשחק כבר יצרו איתי קשר פעמיים לגבי הכפפה, אבל לא יכלו לעשות איתה הרבה, אלא אם הם רצו לאתחל את המשחק מחדש רק כדי למחוק את הנשק הזה- ועם משחק שמיליוני אנשים שמחוברים אליו במקביל, יש בעייה. אז הם וויתרו לי, נתנו לי לשמור על הפיסה הלא-אפשרית הזו אצלי, אני הרי בכל מקרה לא עושה יותר מדי צרות. אבל כשמשהו לא מפוקסל מתחיל לעשות עם משהו מפוקסל? לפתע קל לו לפרק את הפיקסלים, ולחבק אותם. ולעוות אותם. . . חרב עשויה מאנרגיה טהורה הייתה חפונה בתוך ידי, שלא תרעד- הלהב שלה הייתי מטר מלפניי, קצת אחרי קילר. דרך הלב שלו. "סוף המשחק בהחלט ידידי" אני לוחש- הוא מתפורר לפיקסלים כשהעיניים שלו עדיין פעורות

פרק שני, מוזמנים לבקר את הפרק הקודם אם עוד לא נתקלתם בו: בכל פעם שאנשים מאתגרים אותי למאץ', אני מפקפק מחדש בחוקים של שאדבי: צורה מאוד ברברית שבה אנשים מיישבים דינים, ללא בית משפט או דין צדק. מצד שני, זה נותן לאנשים כמוני- שמפגרים תמיד בתשלומי החובות שלהם- אפשרות להתעכב ואף לפעמים לבטל את החוזה שלי, במידה ואני חזק יותר מהבעלים האחרים בקרב, ואני יכול להעיד על עצמי שאמנם אני לא רב-כוכב, אבל אני מצליח להסתדר בקרבות. קילר עמד מולי, מחכה שאבצע את המהלך הראשון- גופו התהדר בחליפה כחולה יוקרתית, מהסוג שעורכי דין לובשים בכדור הארץ, והמונוקול שעל עינו היה משובץ יהלומי ספיר- סימן ברור לעושרו במשחק, ורמיזה לעוניו בכדור הארץ- למדתי עם חלוף הזמן שאנשים עשירים דווקא מעדיפים להקנות לעצמם אורך חיים פשוט יותר במשחק, דווקא הם האחרונים שתמצא לבושי מלכות- שהרי שאדבי סנטר הוא המקום שאליו בורחים. ומי בורח מעצמו כדי להיות עצמו? לי לא הייתה שום כוונה לתקוף קודם, נסיוני בקרב לימד אותי לזהות פרטים רבים על האדם ועל צורת הלחימה שלו, ואם קוד המשחק בחר לתת לי זמן, אני מתכוון לנצל אותו. יד שמאל שלו הייתה בתוך המעיל, וימין החזיקה את הפצצה השחורה- אבל תהיתי לעצמי אם הוא אולי דווקא שמאלי, האחיזה שלו בפצצה לא הייתה נראית פרקטית ואני יודע בוודאות שלאנשים קשה לסגל לעצמם יד דומיננטית חדשה גם כאשר הם נכנסים לאווטאר החדש שלהם. הוא בבירור הסתיר יכולת כלשהי, הייתי חייב לו 1600 קור על כמה הימורים לא מוצלחים בפוקר, מכאן שעל פני השטח הוא לא אמור היה להיות מספיק אמיץ בכדי לאתגר אותי למאץ', אבל החזות היוקרתית שלו, בתוספת החיוך הזחוח שנמרח לו על הפרצוף- רמזו שהוא מחביא בשרוול יותר מרק פצצות. ככה עדיף, הכפפה שלי באמת לא מביאה הרבה תועלת אם ליריב אין כוח מרכזי שהוא מסתמך עליו, ככה אין משמעות לאלמנט ההפתעה. קילר70 איבד את הסבלנות שלו מהר, והפצצה השחורה שלו מצאה עצמה מתעופפת לעברי מלווה בשאגה מצידו. נפילה מהירה על הרצפה הצילה אותי, אבל מכיוון שאנחנו לא בכדור הארץ, הפצצה לא עופפה מעליי ונחתה הרחק, אלא התפוצצה בדיוק מעליי, ממטירה עליי גשם של מתכת לוהטת. לא אשקר- זה צרב, ואולי-כנראה-שבטוח הרס לי לגמרי את הג'קט, אבל זו כנראה אשמתי שאני שונא להכוות (זו נשמעת בדיחה אבל אני מכיר פה יותר מזוכיסטים מאנשים שמעריצים את טיילור סוויפט). מולי, קילר שלף כבר רימון מהכיס של החליפה שלו- שבגלל האסטתיות של התוכנה, לא השפיע כהוא זה על מראה החליפה, או רמז בצורה כלשהי שלבחור יש נשקייה מתחת לחליפה האיטלקית בת שלוש-החלקים שלו. הוא הוציא את הנצרה בתנועה מיומנת של פרק היד וזרק את הפצצה אליי- הפעם בצורה קשתית, אבל הזלזול הזה עלה לו ביוקר, ואני בטוח שעצבנתי אותו כאשר קמתי מהרצפה וחמקתי בקלילות מהנחיתה האיטית של הרימון. כמו נבל טוב, הוא לא התייאש- שני מקלות דינמיט חדשים צצו לו בשני הידיים, אותם הוא זרק בתיאום חינני שהראה על קואורדינציה שמופיעה רק במשחקי מחשב. היכולת שלו בישרה לי שהוא כמעט בוודאות בדרגה של רב ניצוץ, או לפחות ניצוץ משנה- וזה בסה"כ רומז שאני אצטרך להתאמץ קצת יותר. בד"כ, העשירים צריכים להיות בדרגות לחימה סבירות, מכיוון שאסור להציע דו קרב על כסף של מישהו אחר. סולם הדרגות נראה ככה: אפר (אזרחים שמעולם לא נלחמו, או שנלחמו רק פעם-פעמיים בעבר). גיץ (כמו טירונים בעולם האמיתי, יודעים בערך לירות במטרה, נלחמו מספר חד ספרתי של קרבות). סגן ניצוץ (לוחמים, מנוסים בקרב). ניצוץ משנה (אנשים שטובים בקרב, יכולים גם להתפרנס מזה אם הם שותפים לזירת הסנטר). רב ניצוץ (כדאי לשמור מרחק, יש סיכוי שאפילו השתתפו במלחמות בין איזורים). סגן הבזק (דרגה שלא בטוח בכלל שתגיע אליה, יש מצב שגם תדלג עליה- אבל בגדול יש מערכות שלטון להבזקים, הסגנים שלה נוטים להיות מפלצות) הבזק (צריך להיות חזק כדי לשמור על עמדת הכוח שלך בתור שליט על עיר שלמה). כוכב (מעולם לא פגשתי, אבל אני גם בטוח שאני לא אחזיק מעמד מולם, אפילו כחלק מהאוסף קלפים TCG שכלול בשאדבי הם נדירים). רב כוכב (למיטב ידיעתי יש 5 כאלה רשמיים, ועוד אולי 2-3 שמשתווים אליהם בעוצמה, מפלצות של ממש, פרקטיקלי אלים). דרגת הכוח הרשמית שלי היא סגן ניצוץ, אבל כל עוד אתה שומר על פרופיל נמוך המשחק תמיד ישייך לך רמה נמוכה- וככה עדיף, ברגע שאני אעלה לדרגות גבוהות מדי אני עלול למצוא את עצמי נלחם באנשים כל יום- כאשר הם מנסים לעלות בדרגה שלהם על ידי 'ציד' של רמות גבוהות מהם. הפצצה הבאה שקילר השליך שייטה במהירות גבוהה יותר לעבר החזה שלי, ונתנה לי חלון הזדמנות שלא התכוונתי לפספס. הסתכנתי בחשיפה קרובה לנשק, והרמתי את הפצצה במעופה, משליך את ידי למעלה- ומתפלל בלב שקילר לא יספיק לקלוט את התנועה ולפוצץ את הפצצה בזמן. תפילתי התקבלה, והפצצה המקודדת הזו, של הבן אדם המקודד הזה, טסה למעלה 4 מטרים גובה, איפה שהיא לא יכולה לפגוע בי. קילר התרכז בפצצה, והסחת הדעת הזו קנתה לי צמצום פערים קריטי בינינו. ואז השתמשתי בכפפה...

היי, זה מין פרוייקט חדש שאני מתחיל- כי אני כבר צריך סיפור בהמשכים לכתוב. תגיבו אם זה נראה לכם מעניין, או שבא לכם משהו אחר- אל תחששו להעליב אותי, אני בעיקר רוצה לדעת אם הנושא שחשבתי עליו תופס אתכם או לא. סגנון הכתיבה שלי קצת משתנה, (אני מקווה שלטובה) אבל זה אומר שעלול לקחת לי הרבה יותר זמן להגיע לעיקר. חשיכה. העולם טוען את הגעתי. המעבד קצת איטי, אז אני בינתיים צופה בריק שמתמלא בחיים באיטיות מורטת עצבים. הגוף שלי הוא בין הדברים הראשונים שמתגשמים, פיקסל אחרי פיקסל הרגלים שלי מופיעות- נעלי ריצה שחורות וישנות שאין לי מספיק כסף (וגם רצון אם לאמר את האמת) להחליף. ממשיך לטרנינג, שחור גם הוא, והטעינה מתחילה להאיץ כאשר היא מגיעה אל המותניים שלי- חולצה אפורה וג'קט שחור חסר ברדס נרקמים סביב גוף רזה וידיים צנומות- ומיד אחר כך הראש שלי מקבל ממשות- והשיער השחור הפרוע שלי פתאום נוחת על מצחי, מכסה את העין האדומה שלי, ומשאיר את הסגולה גלויה. אני כובש אינסטינקט טבעי לקפוץ באימה למראה הריק שנמצא מתחת לרגליי, ומזכיר לעצמי שמיד- כן הנה הרצפה נבראת. מגע של אבן קשיחה פוגש את הרגליים שלי, והחומר האפור מתפשט מיד סביבי, הופך לקירות גבס מעלים עובש וגג עץ רעוע מעליי, טיפה שנושרת על עורפי מזכירה לי שלא תיקנתי את הנזילה בגג, ושעכשיו חורף בשאדבי. אני סוגר את הרוכסן של הג'קט, ושולח את היד שלי לכיוון הדלת שפתאום הופיעה על הקיר מולי, משיכה חלשה כדי לרחם על הדלת- מדליקה אור בוהק חזק מהשמש שהחליטה להראות פניה בין העננים האפורים המצויים בשמיים. מחוץ לבית, תיבת הדואר שלי קופצת ומתנענעת שוב ושוב מכל ההודעות החדשות שהיא קולטת, ברובם כנראה איגרות חוב, או התראות רגילות של המשחק 'אל תשכח להשלים את המשימות היומיות שלך' 'שאדבי סנטר מתגעגע אליך' 'מד החיים שלך התמלא לגמרי! זה הזמן לחקור' ועוד שטויות לא רלוונטיות אליי. היד שלי בכיס לפתע חשה בחפץ שהתגשם שם, הארנק שלי נוצר ולא יכולתי שלא להחמיץ פנים מהקלות שלו, שלפתי אותו החוצה ופתחתי אותו, 162 קור- יספיק לי לתיקון הנזילה וארוחת בוקר מצומצמת. אני רעב. נאנחתי והכרחתי את רגליי להמשיך ללכת. ברחוב, שחקנים וNPC התרוצצו מסביבי, לא מישהו שזיהיתי- ועדיין כמה קראו לעברי כדי לצפות במרכולתם או בשביל לנסות לשדוד אותי בקרב- כאילו זה ייתן להם משהו. החשתי את פעמיי ופניתי פנייה חדה לשמאלי, רחוב קצת פחות סואן קידם את פניי, ספרתי שלושה דלתות והקשתי על הרביעית, דלת עץ חומה וחזקה, ניצבת במרכז בית יפהפה ומחושב מעץ- עם פעמון מעץ וארובה מעץ. פעם אהבתי לצחוק על ג'פטו שזה מפתיע אותי שאשתו לא גם עשויה עץ, אבל הפסקתי כאשר פגשתי אותה לראשונה פנים אל פנים, ומהנחמדות והאושר שהיא הקרינה לא עלה במוחי ללעוג לה יותר. הדלת נפתחה וריח של פאי קידם את פניי, הודות לאנימציה האבסורדית של שאדבי יכולתי גם לראות את סלילי אדי הניחוח מגיעים אליי, וכמעט נכנעתי לדחף לרחף עליהם לתוך המטבח- אבל אני מקצועי אז השקטתי את הבטן שלי וסידרתי את הג'קט, ג'פטו (זה שם המשתמש שלו) עמד מולי, גבוה ממני בכמה סנטימטרים עם חיוך רחב על הפנים "קריו! בוא בוא! הכנס". ג'פטו הוא נגר, אם לא ניחשתם את זה- הוא יכול ליצור כמעט כל דבר מעץ, והודות לוותק שלו במשחק- יכולותיו קשורים כולם בנגרות, ומסייעים לו להיות הנגר הטוב ביותר בשאדבי כולה. לכן ייתרון נחמד היה להתיידד איתו, ובאדיבותו הוא תמיד נוח לעזור לי בבית- הכל במחיר ייצור, שום שכר עבודה- ממש נס משמיים, אבל גם את הנס הזה קשה לי לממן. יש לו גוף שרירי מאוד, וזקן מעתר לו את הפרצוף- למיטב ידיעתי הוא לא בן יותר מ18 בכדור הארץ, אבל בשאדבי הוא מתנהג כמו בן 40+, מה שתמיד בלבל אותי- למה שמישהו שיכול לבחור לעשות הכל בעולם דמיוני יירצה להיות גבר נשוי גדול מעצמו ביותר מ20 שנה שנשאר בביתו רוב היום? ג'אז הגיעה, מחזיקה את הפאי הריחני בכפפות מטבח, ונשקה לג'פטו על הלחי, היא נאלצה לעמוד על קצות אצבעותיה בשביל כך. עוד דבר שבלבל אותי תמיד היה המערכת יחסים בין ג'פטו לג'אז, ג'פטו סיפר לי שיש לו חברה בכדור הארץ, אמיתית כמו סלע, שאיתה הוא יוצא כבר שנה וחצי- אבל לא משחקת בשאדבי. אם כך- למה להגשים פאנטזיית נישואין עם בחורה אחרת? זאת שאלה שאין עליה מענה, אבל אם תשאלו אותי- ג'פטו המסכן עומד לקבל מכת הלם רצינית בכדור הארץ, במיוחד אם מוסיפים לעובדה שג'פטו לא מספר לחברה שלו על ג'אז, וגם לא להיפך. ג'אז חייכה אליי בחמימות והניחה את הפאי על השולחן עץ היפהפה שעמד במרכז הסלון, (בגלל המעבד שלי, קשה לראות פרטים מדוקדקים כמו גילופי עץ, אבל אני חושב שכל רגלי השולחן היו ברבורים או ציפור דומה), "קריו! איזו הפתעה נחמדה, אתה מוזמן להתכבד מהפאי- ולהגיד לי איך יצא, הפעם ניסיתי אותו עם סברס". בכל הנוגע לג'אז, יש רק אניגמה. בחורה עם שיער חום אסוף בקוקו, בגובה מטר שישים בערך, וסינר תמידי כרוך סביב מותניה. היא מסרבת לדבר על החיים שלה בכדור הארץ, או מה מטרתה בשאדבי- אבל היא כן ממשיכה להמציא מתכונים מוזרים לאוכל, ומצליחה בכל פעם להפתיע בטעם המעולה שלהם. כל כוחות נפשי התגייסו כדי למנוע ממני להתנפל על הפאי באחת, ג'אז יודעת שמצבי הכספי לא מזהיר, אבל אני משתדל לא להראות מסכן מדי בעיניה- אני לא אוהב את המבט שאנשים נותנים לי. במקום זה הנהנתי אליה בתודה וחתכתי לעצמי פרוסת פאי יחידה, התענגתי על הביס הראשון, ודאגתי להשמיע קולות עונג כנים באוזנייה של ג'אז שגרמו לחיוך שלה להתרחב מאוזן לאוזן. ג'פטו נפנה לדבר איתי, "טוב קריו, איך אני יכול ל...". רעש פיצוץ ענקי מהחלון קטע את דבריו, ולאחריו נשמעו צעקות של גבר שלצערי זיהיתי "קריו? קריו! בוא החוצה בן של פיקסלים! אני מזמין אותך לקרב!". יצאתי החוצה וחששותיי התאמתו כשגיליתי את זהות הדובר, קילר70- דמות ארוכה ורזה בשיער בלונדיני נפוח עם מנוקול על העין- דמות שהייתי חייב לה הרבה כסף. הוא צרח עליי כשהתקרבתי, בידו הוא החזיק פצצה שמחמת התכנות, נראתה כאילו הפתיל שלה דולק- אבל ידעתי שרצונו של קילר לבדו פוקד על הפצצה מתי לפעול. החוב שלי כלפי האדם המסויים הזה מנעה ממני אפשרות לסרב לדו קרב- אלו הכללים, ואם הוא יינצח הדמות שלי תצא לAFK הרבה מאוד זמן, עד שתרוויח מספיק כסף בתור NPC כדי לשלם לקילר בחזרה. הוצאתי מכיסי את הכפפה שלי- בד לבן שעמד בניגודיות מוחלטת לשאר הלבוש הכהה שלי, והכנסתי את ידי לתוכה. "בסדר קילר" אמרתי, כי לקרוא לו קילר70 זה מוזר, "בוא נעשה את זה".