חיפוש הקהילה

טוב למי שלא קרא את החלקים הקודמים (נו נו נו) הנה: גיא הניח את התיבה על שולחן הסלון כאילו הייתה חפץ קדוש, או אולי פצצה. היא הייתה עשויה עץ כהה מאוד, כמעט שחור, מהסוג שלא רואים כמעט. חריטות קטנות עיטרו את המכסה - גיאומטריה מדויקת מדי בשביל להיות מקרית. מסילות מתכת וכל מיני מנגנונים שנראו שנועדו לנעול את התיבה עיטרו את כולה. "היא לא נפתחת במפתח" אמר עמנואל שהתיישב מולו, פניו שקטים אך עיניו דרוכות. "אלא איך?" שאל גיא. "באמת." גיא הרים גבה. "אתה לא פותח את זה בידיים" אמר הילד. "רק אם תסכים באמת לדעת, היא תיפתח. אבל ברגע שזה קורה, אי אפשר לסגור אותה חזרה" גיא היסס. בפנים בערה בו סקרנות מטורפת, יוקדת. אך גם פחד פרימיטיבי נטוע. התיבה כמעט דיברה אליו — משכה את עיניו פנימה. עמנואל הושיט את ידו, הניח אותה קלות על מכסה התיבה, ועצם את עיניו. ואז לחש: "בפעם הראשונה היית בן עשר. זה קרה ביער, נכון?" גיא קפא. "על מה אתה מדבר?" "אתה יודע. זה מה שגירש אותך מהילדות שלך. הפחד ההוא, שחשבת שהוא סיוט, אבל הוא לא היה סיוט - הוא היה הפעם הראשונה שהדלת נפתחה" גיא הרגיש את החדר מסתובב ומסתחרר. הוא נזכר — בפעם ההיא שהוא הלך לאיבוד עם אבא שלו בטיול בגליל. הוא נשאר לבדו כמה דקות, אולי רבע שעה. לפתע מצא את עצמו מול מבנה אבן חצי קבור באדמה, בלי להבין איך הגיע לשם. ובפנים — הוא ראה משהו, משהו שלא סיפר לאף אחד. והנה, הילד הזה יודע! "מה זה המקום ההוא?" גיא שאל בלחש. "זה שער, כמו עוד שערים בעולם. ויש שומרים - חלקם בני-אדם חלקם לא" התיבה החלה לרטוט קלות. לא מבחוץ — אלא מבפנים. כשהמכסה נפתח לבסוף, הוא לא השמיע קול. לא חריקה, לא נקישה. רק שקט מוחלט — כאילו נשאב כל הרעש מן האוויר. בפנים, הייתה מראה. קטנה, סגלגלה, עם מסגרת עשויה חומר דמוי זכוכית. אך כשגיא נגע בו — חש זרם קל. וכשהביט בה — ראה את עצמו. אבל לא את עצמו עכשיו. הוא ראה ילד. עומד ביער. מולו, בתוך האפלה שבמבנה האבן, ניצב… הוא. אותו הילד. אך בעיניים זרות. אפלות. מבט קשה, חסר אנושיות. כאילו מישהו אחר עטה את עורו של הילד שהוא היה. "זו לא מראה רגילה," אמר עמנואל, "זו מראה של זיכרונות שלא היו אמורים להישאר" גיא קם בבהלה, דחף את הכיסא לאחור. "מה זה לעזאזל? מה אתה מנסה להגיד לי?" "אני לא מנסה, אני מזכיר" אותו ערב כשהילד נרדם שוב, גיא חיפש ברשת כל מה שיכול על תיבות עתיקות, מראות זיכרון, סמלים גיאומטריים. השם שחזר שוב ושוב מתוך מאמרים ישנים, דוחות חסויים שדלפו, פורומים אנונימיים מפוקפקים: אקסיום- Exyum. ארגון, או כת, או מסדר עתיק — איש לא ידע בדיוק. כל מה שצוין היה שהם מחפשים ילדים "שזוכרים את הדלת", ומאמינים שתודעתם שונה — כאילו הם "נושאים" משהו מגלגול קודם. והמשפט שחתם כל אזכור: "השער לא נפתח לבחירה. הוא נפתח כשמישהו מוכן לשלם" בבוקר, גיא מצא את עמנואל יושב שוב במרפסת. "אני צריך לדעת" אמר גיא, "מה אתה. לא מי אתה — מה אתה באמת" הילד חייך, והפנה את פניו לשמש. "אני מה שנשאר כשמישהו סוגר את הדלת מאחוריו... ומישהו אחר לא מצליח לשכוח" גיא שתק. הוא הבין - הילד לא בא אליו במקרה. הוא בא משום שגיא פתח את הדלת פעם — והעולם שמע את זה. מוזמנים להגיב, להציע הצעות לשיפור, לתקן ולכתוב אם תרצו עוד פרקים...

גיא לא הצליח לישון את הלילה ההוא. הוא ישב ליד החלון הגדול בסלון שלו, מביט על האורות המעטים שנותרו דלוקים ברחוב, וחש את השקט הכבד חודר לעומק. עמנואל ישן במיטתו, אך משהו בקצב נשימתו המיוחדת עורר בו תחושת אי־נוחות מוזרה. בשעות החשוכות של הלילה, המוח של גיא סרק במהירות כל זיכרון, כל לקוח שפגש, כל טיפול שערך בעבר. הוא ניסה להבין אם אי־פעם נתקל במשהו דומה — ילד שמגיע אלייך משום מקום, מדבר כאילו הוא ממקום אחר, לא זקוק לאוכל ולא לשתייה, ומסתיר סוד כה גדול שהוא מפחיד אפילו את המבוגרים המנוסים ביותר. הטלפון שלו רעד על השולחן. מספר לא מוכר. הוא הרים את הקו. "קולך כבר נשמע," אמר קול עמום ומרוחק, "והרגע לפעולה הגיע." "מי אתה?" שאל גיא, קולו מתערפל מעט, "מה זה כל זה? מה אתה רוצה ממני?" "אני רק הזרקור על מה שלא ראית," השיב הקול, "אתה תראה, עמנואל הוא לא ילד רגיל. הוא המפתח. הוא הקשר בין העבר להווה. בין מה שקרה למה שעתיד לקרות." גיא כיסה את הפלאפון והרים מבט אל החדר. עמנואל ישן, אך עיניו היו פתוחות במקצת, מבטו נעץ בגיא. "הוא לא ישן," לחש לעצמו. הבוקר הגיע עם קרני שמש חלשות, אבל הבניין מרגיש כבוי, כמו פצע פתוח שלא מצליח להחלים. גיא החליט לבדוק את תיקו של הילד. התיק הכחול, השמור היטב. בתוכו, הוא מצא מחברת ישנה, דפים מלאים בכתב יד לא מוכר. סימנים, ציורים, מפתחות. אחד הדפים היה מסומן במרקר צהוב ובו שרטוט של מבנה עתיק — לא מוכר, אבל מזכיר משהו עמוק בתת־המודע שלו. הוא קרא בקול רך את הכתוב: "הזמן לא שייך לאף אחד. מי שיחזיק בו — ישלוט בכל מה שיש. אני לא זה, אבל אני הבא. המגדל עומד, והסוד קרוב." גיא הרגיש את הלב דופק מהר. המילים לא היו בגדר פנטזיה. הן נשמעו כמו קריאת מצוקה. בערב, כשעמנואל יצא מהחדר בפעם הראשונה, הוא הוביל את גיא למרתף הישן שבבניין. "יש שם משהו," אמר, "אתה חייב לראות." המדרגות המובילות למרתף היו חשוכות, אך בעזרת פלאש של הטלפון, גיא הבחין בקירות מכוסים ציורים עתיקים, כתובות מוזרות וסמלים שחדרו לתודעתו כמו חלום לא־מובן. במרכז המרתף, היה ארון מתכתי כבד, מכוסה באבק של שנים. עמנואל פתח את הארון ולפנים נגלתה תיבה קטנה מעץ. "גיא, בתוך זה יש את התשובות. אבל גם את השאלות," אמר הילד, "אתה מוכן?" גיא הוציא את התיבה, הרגיש את משקלה הכבד והקשה, והבין — החיים שלו עומדים להסתחרר מעבר לכל מה שחשב שהוא יוכל להתמודד איתו. מוזמנים להגיב, להציע הצעות לשיפור, לתקן ולכתוב אם תרצו עוד פרקים...

הגשם לא ירד כבר שלושה חודשים. העיר נחנקה מאבק, חלונות בתי הקפה היו מרוחים ברזון של ייאוש, והאוויר היה מלא בריח של אספלט לוהט וזיעה של אנשים עצבניים. היה זה אוגוסט, ואפילו הציפורים שכחו איך שרים. רחוב ברגמן היה מהסוג שאתה לא שם לב אליו עד שמשהו משתבש בו. בניין מספר 17, שהוקם בשנות ה־60, עמד בפינתו כאיש זקן שלא ברור אם הוא מנמנם או פשוט מחכה שהכול ייגמר. קירותיו התקלפו, התריסים חרקו כמו שיניים שבורות, והאינטרקום היה מין חידת סודוקו עתיקה שאף אחד כבר לא ניסה לפתור. ביום שלישי, בשעה 06:43 בבוקר, דיירת מהקומה השנייה, גברת אסתי לוי, הבחינה לראשונה בנוכחותו של הילד. הוא ישב על מדרגות הבניין, רכון קדימה, גבו קעור כמו אות נ' עברית, ולידו תיק בית ספר כחול דהוי שעליו הדפס חצי־מוכר של דינוזואר. הוא לא דיבר, לא שיחק, לא זז. רק הביט ישר קדימה, אל הדלת הכבדה. גברת לוי, אלמנה בת 67 שידעה לזהות סטייה עוד לפני שהסוטה עצמו ידע שהוא כזה, נעצרה מייד. "אתה מחכה למישהו?" שאלה בקול גבוה מהרגיל. הילד לא ענה. רק הרים את ראשו מעט והביט בה. היו לו עיניים כחולות־עמוקות, כאלו שלא שייכות למזרח־התיכון בכלל, והן נצצו כאילו מישהו הדליק פנס קטן בתוך האישונים שלו. שיערו היה כהה ופרוע, ולפניו נמרחו קווים עדינים של לכלוך, כאילו נלחם במישהו או במשהו. גברת לוי עשתה מה שכל שכנה ותיקה הייתה עושה — התקשרה למשטרה. הניידת הגיעה אחרי שעה וחצי. שני שוטרים יצאו ממנה ברפיון: אחד גבוה ורזה עם עיניים של מישהו שראה יותר מדי, והשני נמוך וגוץ, עם כרס שמתחילה לפניו. הם דיברו עם הילד, שאלו לשמו. הוא אמר אותו. בשקט. "שמי הוא עמנואל." "ושם משפחה?" שאל השוטר הרזה. "זה לא משנה עכשיו." במשך כמה דקות ניסו להבין מאיפה הוא הגיע, למי הוא שייך, אם הלך לאיבוד. הילד ענה במילים קצרות, כמעט לא־שייכות. בסופו של דבר, כששום דבר לא התקדם, הם העלו אותו לניידת, תוך הבטחה שייקחו אותו לתחנת המשטרה הקרובה ושם יבררו. רק שאף אחד לא לקח אותו. המצלמות ברחוב הראו את הניידת יוצאת. אבל היא לא הגיעה לתחנה. לא לירושלים, לא לתל אביב. היא פשוט — לא הופיעה בשום מקום. כאילו נבלעה. ביום למחרת, דפיקה נשמעה על דלתו של ד"ר גיא ברטל, פסיכולוג ילדים בן 41, שגר לבד בדירה 5 בקומה העליונה של בניין 17. כשהוא פתח את הדלת, הילד עמד שם. אותו ילד. עם אותו תיק. אותן עיניים. "אתה גר פה, נכון?" שאל הילד. גיא שתק לרגע, ואז הנהן. "אני צריך להישאר פה קצת. עד שיגיע הזמן." "מי אתה?" גיא שאל. "אני עמנואל." "איך הגעת לכאן? איפה ההורים שלך?" "אתה תראה. זה ייקח קצת. אבל אתה תראה." והוא פשוט נכנס פנימה. מאותו רגע, שום דבר כבר לא היה רגיל. בשלושת הימים הראשונים, הילד לא יצא מהחדר שהקצה לו גיא. לא ביקש אוכל. לא הלך לשירותים. כשגיא שאל, הוא רק חייך ואמר: "אני בסדר. פשוט תן לי להישאר." בלילה הרביעי, גיא התעורר מצליל. צעד איטי, מדוד. כמו של מישהו יחף שמהלך על רצפה קרה. הוא קם, יצא לסלון – והילד לא היה שם. הדלת הראשית פתוחה לרווחה. הוא ירד למטה. הרחוב היה שקט. ואז ראה את זה. במרכז הכביש, במקום שבו עמד פעם פנס רחוב — הייתה עכשיו רק שלולית של מתכת מותכת. לא היה ריח שריפה. לא היה סימן להרס. רק תחושת ריק עמוקה, כאילו משהו לא נכון התרחש שם, משהו לא אנושי. כשהוא חזר לדירה, הילד כבר היה במיטה. "גיא," הוא לחש, "אתה לא באמת לבד. אף פעם לא היית. אבל עכשיו, תצטרך לבחור אם אתה רוצה לדעת את האמת… או להמשיך לשקר לעצמך." "מה אתה רוצה ממני?" גיא שאל. "אני לא זה שרוצה משהו. אני רק השליח." גיא ישב ליד המיטה של הילד וחשב: האם השתגעתי? האם זה ילד עם עבר טראומטי? או שאני מתמודד עם משהו… מעבר לזה? הוא לא ידע, אבל עמוק בפנים — משהו בו כבר השתכנע. הילד לא שיקר. תכתבו לי אם אתם רוצים עוד חלקים...