אני זוכר איך בתחילת השנה המורה לאנגלית באה לכיתה ותלתה משפט על הקיר. "give a man a fish and you feed him for a day. teach a man to fish and you feed him for a lifetime", זה היה המשפט שלה. היא אמרה שהיא מאמינה במשפט הזה, שמה שהיא מלמדת אותנו יעזור לנו גם בהמשך הדרך שלנו. ברמה עקרונית היא צודקת - אנחנו נשתמש באנגלית ובמה שנלמד בכיתה במשך החיים שלנו.
הבעיה של המשפט הזה היא שהיא שהמשפט מציג מצב מסוים, מצב שהוא שונה מהמציאות הקיימת. ללמד אנגלית בחטיבת הביניים זה ממש לא אותו דבר כמו ללמד בן אדם לדוג. כשאתה מלמד בחטיבת הביניים אתה עובד עם ילדים, עם בני אדם. לבני אדם יש רגשות, ויש צורה שבה צריך להתייחס אליהם ולעבוד איתם. יש צורה שבה צריך לדבר עם בן אדם. אתה לא יכול פשוט לצרוח על בן אדם ולהדגיש את הטעויות שלו. זאת לא ביקורת, זה סתם לגרום לבן אדם להרגיש רע עם עצמו, להוריד לו את הביטחון העצמי. מורה לא אמור להוריד לתלמיד את הביטחון העצמי. לא ככה זה אמור להיות.
אנחנו, כחברה, מסוגלים ליותר. זה בסדר שאתם מטפלים בבריונות בין תלמיד לתלמיד, אבל מה קורה כשהבריון הוא המורה? מה אז? איך ילד אמור לעמוד מול מורה, הדיקטטור הבלתי מעורער של הכיתה, כשהיא גורמת לו להרגיש רע עם עצמו? איך ילד אמור לשבת בכיתה אחרי שהאדם שעומד מול כל הכיתה מעביר עליו ביקורת בצורה הכי בוזה ומגעילה שיש? איך נותנים לבן אדם כל-כך לא אמפתי לעבוד עם ילדים? לדעת ללמד זה לא רק לדעת להעביר את החומר, אלא גם לדעת איך לגשת לאנשים, איך לגשת לתלמידים ולהסביר להם את הטעויות שלהם. זה לדעת להסביר להם את הטעויות שלהם בלי לגרום להם למבוכה, בלי לגרום להם למות מבפנים.
אתמול למדתי שמקצוע ההוראה הוא לא מקצוע קל. הוא מקצוע שדורש ממך לדעת את החומר טוב, לדעת לתקשר עם אנשים כמו בן אדם ולהתייחס לרגשות שלהם. אני יותר ממעריך מורות טובות, את אלו שנתנו לי את ההזדמנות לכבד אותן במקום לפחד מהן.
אתמול הייתה נקודה בחיים שלי ששינתה משהו. אתמול בכיתי בכיתה ואף אחד לא שם לב. וזה לא שלאף אחד לא אכפת, זה פשוט שאף אחד לא ראה, לא שמע. לא רציתי שישמעו, שיראו. הרי מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי מישהו אומר "המורה העליבה אותי"? אף פעם. אני מאמין שזה לא בגלל שזה לא קורה, אלא בגלל שאף אחד לא אומר. וכשאף אחד לא אומר, אף אחד לא יודע ואף אחד לא עושה כלום. כבר אמרתי לעצמי בעבר שאני לא רוצה להיות אף אחד. אני רוצה להגיד, אני רוצה לדעת, אני רוצה לעשות משהו. אבל עכשיו זה כבר מאוחר. עכשיו אפשר רק לחכות עוד שבוע. שבוע וחודשיים.
אני לא יודע אם הסברתי את עצמי. אני אפילו לא יודע אם הצלחתי לדבר על מה שרציתי לדבר עליו, אבל לפחות אני יודע שאמרתי משהו. אז גם אם זה לא לפני האנשים הנכונים - זו כבר התחלה. זה כבר משהו.