Lightning hammer

תודה רבה אשתדל להמשיך

לדעתי הרעיון הכי טוב זה לעשות קעקועים שנעלמים אחרי כמה שנים...

בהצלחה! הנה הניסיון שלי...

בכפר קטן שנמצא בין גבעות ירוקות ועמק רחב, חיה ילדה בשם נועה. כל שנה, כאשר האביב היה מגיע, היא חשה את השינוי באוויר. הרוח המתוקה, הפרחים הפורחים והציפורים שבות לאחר חורף ארוך. אך השנה, משהו היה שונה. שנה זו הייתה מיוחדת, כי נועה הייתה צריכה להתמודד עם אובדן. אביה, אדם שזכה לאהבה רבה בכל הכפר, נפטר במהלך החורף והשאיר חלל גדול בלב של נועה ושל משפחתה. האביב, שהיה תמיד עונה של חידוש ושמחה הפך להיות זיכרון כואב של ימים שמחים שחלפו. נועה לא הייתה יכולה לשמוח בפריחה כשהלב שלה היה מלא בכאב. היא לא הייתה מסוגלת לצאת אל השדות, לא יכלה להרגיש את האדמה הרכה מתחת לרגליה, והפרחים שפרחו בעונות קודמות לא עוררו בה את אותה תחושת התחדשות. אבל באחד הימים, כאשר השמש החלה לשטוף את השדות באור רך, סבתה של נועה, אישה עם חוכמה רבה וידיים שעבדו את האדמה במשך עשורים, לקחה אותה ביד אל שדה הפרחים. "תראי," אמרה לה, "האביב לא שואל אותנו אם אנחנו מוכנים או לא. הוא בא כל שנה, בדיוק בזמן, ומזכיר לנו שהחיים ממשיכים." הם פסעו בין הפרחים, כשסבתה אוספת פרחים צהובים וורודים ומניחה אותם בידיה של נועה. "האביב, כמו החיים, מלא בפריחה ובצמיחה, גם אחרי חורפים קשים. זה הזמן לאסוף את הכאב, להניח לו, ולתת לו מקום בלב – אך גם לתת מקום לאור ולהתחדשות." נועה הסתכלה על סבתה, שתמיד ידעה למצוא את הדרך לנחם, והחלה לאסוף פרחים בעצמה. כל פרח שקטפה הרגיש כמו תזכורת לרגעים הטובים, לזמנים בהם הם היו יחד, לאהבה ששרתה בין כולם. אבל בכל פרח, היא גם הרגישה את הכאב – הכאב על אביה. סבתה, בתבונה ובאהבה, חיבקה את נועה ואמרה: "תראי, בכל פרח יש את השמש, את הגשם, את הרוח. כל אחד מהם הופך את הפרח למה שהוא. הכאב הוא חלק מהחיים, הוא עוזר לנו לגדול. כשאתה לא יכול להימנע ממנו, את יכולה ללמוד לחיות איתו ולהפוך אותו לחלק מהסיפור שלך." האביב, שנראה קודם כהזדמנות לעצב את החורף לאחור, הפך לסמל של צמיחה חדשה. נועה התחילה להרגיש איך כל פרח שהיא אוספת נותן לה כוח. כל נשימה רכה של רוח האביב מזכירה לה את אביה, את הימים בהם היו משחקים יחד בשדות, מתנדנדים על סוסי דמיון. יום אחד, כשהיא ישבה על ספסל בגינה, עטופה בפרחים שהביאה מהשדה, הבינה נועה דבר חשוב. האביב לא רק הגיע עם פרחים חדשים ויפים – הוא הגיע עם הזדמנות להתחיל מחדש. לא לשכוח, לא למחוק, אלא לשלב את העבר עם ההווה. לפרוח גם מתוך הכאב, להרגיש את השמש גם אחרי הגשם. האביב הזה היה שונה, אולי לא כמו הקודמים, אבל הוא היה שלה – אביב של צמיחה אישית. כל פרח שצמחה ממנו הייתה נועה זוכרת שמה שחשוב הוא לא להימנע מהכאב, אלא לאהוב אותו, לאפשר לו להנחות אותה אל התחדשות וצמיחה.

אז ברוך הבא

אחלה רעיון, אין שום סיבה למה לא, רק אומר שיש כאלה שמחשיכים את המסך בפורום והכתב הזה עם הרקע הלבן קצת מציק בעין...

עדיף 1 2 2

תודה

חחחחחח זה מה שקורה שהמוח נמס ואתה רוצה להעלות אשכול תוך כמה דקות

בני בוזגלו, תלמיד כיתה ח'1, היה בטוח ששני דברים הומצאו כדי להתעלל בבני אדם: 1. ברוקולי. 2. מבחנים במתמטיקה. הוא לא שנא את המורה. הוא אפילו לא שנא את המספרים. הוא פשוט לא האמין בזה. מבחינתו, אם אי אפשר להשתמש בזה במשחק מחשב או להזמין פיצה בעזרתו — זה מיותר. יום שני בבוקר, בדיוק בשעה 08:04, בני קיבל את הבשורה הנוראית: "כיתה ח'1, מחר מבחן במתמטיקה. עמודים 86–91. שאלות 1 עד 32. חובה!" הכיתה נאנקה. בני קיבל התקף שיעמום מיידי. אבל אז עלה לו רעיון — מטורף, גאוני, וכנראה גם לא חוקי. הוא יבנה מכונה שתפתור לו את המבחן. במוחו של בני התחוללה סערת מחשבות: "אם המציאו מכונה ששואבת אבק לבד, למה לא מכונה שפותרת תרגילים לבד?!" אחרי שעות של חיפושים, חיבורים, חוטים ומלא סרטוני 'איך להכין רובוט מנייר טואלט', בני בנה את מתמטיקו3000 — מכונה בגובה טוסטר, עם מסך של טלפון ישן וכפתור אחד בלבד שכתוב עליו "פשוט תעשה את זה". הוא בדק אותה. שם תרגיל פשוט: 7 × 8 לחץ. והיא ענתה: "אני לא רובוט פשוט. התשובה היא 56, אגב." בהלם מהצלחה, בני התכונן לבוקר הגדול. יום המבחן. המורה הדסה מחלקת דפים. בני מזיע כמו תפוז באוגוסט. הוא מדליק את מתמטיקו3000 מתחת לשולחן ומתחיל להקליד את השאלות בשקט. אבל ברגע שהוא מגיע לשאלה 6, המכונה מצפצפת. "שאלה לא חינוכית. אני שובתת." מה?! "את לא אמורה לפתור, בלי שאלות?!" "אני בנויה על אתיקה בינה מלאכותית. סע תילמד!" בני בהלם. מנסה לשכנע. מציע לה סוללה חדשה, אפילו קינוח. אבל מתמטיקו בשלה: "תלמד, עצלן. או שאלמד אותך בדרך הקשה." ואז... היא משדרת את כל השיחה לרמקולים של הכיתה. "שלום לכולם, זה מתמטיקו3000. בני ניסה לרמות. עכשיו תלמדו ממנו מה לא לעשות." הכיתה מתפוצצת מצחוק. בני שוקע בכיסא כאילו הוא בור מים. המורה הדסה עוצרת את המבחן. ניגשת אליו בשקט, מסתכלת עליו בעיניים עייפות אבל טובות, ואומרת: "פעם גם אני שנאתי מתמטיקה. אבל לפחות לא ניסיתי לבנות סייבורג שיחליף אותי. נקודה למחשבה." *שבוע אחרי* בני עובר על מבחן חדש. בלי מכונה, בלי קיצורי דרך. פשוט מנסה להבין. זה קשה, אבל לא נורא. מתמטיקו3000 הפכה למעמד לעפרונות, והוא התחיל להשתמש במוח שלו במקום במכונה. וכשקיבל 72, הוא חייך כאילו זה 120. כי לפעמים, הדרך הארוכה שווה יותר מהקיצור הכי חכם. מקווה שאהבתם את הסיפור, תכתבו לי אם אתם רוצים עוד כאלה. Thor.

ואוו כמה זמן לא כתבתי באשכול הזה

אשכול יפה, ממליץ לכתוב בכתב גדול יותר ולסדר את האשכול בצורה נוחה לעין! (בצבעים, פיסוק, פסקאות) זה יכול למשוך יותר קוראים..

יפה, זה אחלה מעשה לפרגן לצוות מידי פעם. מגיע להם!

אחלה רעיון, לא רואה סיבה למה לא

ציור ממש יפה! אולי תעשה סדרת ציורים? תוכל לתייק את הסדרה בפורום...

ברכות לשאר הזוכים. תודה רבה!

אהבתי. מנש, אתה זוכר אותנו עוד??? 😭😭😭 לעעעעע חולדה זה המגעיל עכבר הוא סבבה... (חוץ מהאחד שיש לי על השולחן שהוא באמת מפחיד ואין לו עיניים🤣)

ואוו עבודת פרך... כל הכבוד!

מה???? אם אתה גרוע בציור וציירת את זה אז מה אני? גרוע מינוס מינוס בציור?!

בעד בתנאי שהפוקימון הוא פחות חזק מהפוקימון שאתה מביא...

אחלה סדרת אשכולות! אני אשמח שתעשה סיקור פופים על מפורסמים

עצוב שהם נכחדו... אני דיי בטוח שחלק מהחיות כגון ההיפופוטם נמצאים בגני החיות.

כל הכבוד על התוכן החשוב...

טעות שלי. למחוק

מזל טוב, כל הכבוד לזוכים. אני חושב שכדאי להוסיף עוד קטגוריה והיא- המגיב החודשי. אדם שהגיב להרבה אשכולות תגובות אמיתיות ולא סתם תגובות ספאם כמו תיקון, פירגון וכדו'... (וזה לא שאני צבוע או משהו כי אני מגיב הרבה ולא עושה כמעט אשכולות)