Lightning hammer

אחלה אשכול! אני לא מצליח להיזכר באנימה ספציפית שיש בה את זה אבל ברמת העיקרון הכוח הכי חזק זה שליטה בזמן...

ואוו, הרבה זמן לא קראתי סיקור טוב כזה! באמת מרגשים את זה שאתה מעלה פחות... סיקור מעולה ומעניין! אותי קנית. אני ממש אוהב מתח, אקשן ופשע, יש מצב אפילו יותר מפנטזיה. נראה לי אני שאני אכניס את הסדרה הזאת לרשימת הספרים שלי... תודה על הסיקור!!!

מים

במרכז המדבר, תחת חום שגורם אפילו ללטאות לשקול הגירה, התאספה חבורת חברים יוצאת דופן: נדב – פילוסוף חובב עם התמחות בהטלת ספק בכל, כולל בקיומו של השלט של המזגן שבידו. שירי – אדריכלית נוירוטית שהתעקשה שהאוהל יעמוד בדיוק על קו הרוח. גידי – גיימר לשעבר שמאמין שכל אתגר ניתן לפתור באמצעות קומבינציית מקשים (ועם חיבה גדולה לאש משום מה). ודורון – צלם טבע שבפועל מצלם בעיקר את עצמו ליד טבע. הם הגיעו למדבר לחופשת "התנתקות", יוזמה של שירי שהבטיחה: "לא טכנולוגיה, לא מסכים, רק הטבע והלב." בפועל, תוך שעה גידי ניסה להדליק את הרחפן בעזרת מצית, דורון בנה אנטנה מגליל נייר טואלט, ונדב שכנע את כולם שצפייה בנטפליקס זה סוג של מדיטציה מודרנית. הם התמקמו ליד ארבעה קקטוסים @cactus שעמדו כמו שומרי סף של פסטיבל שכולם שכחו להזמין אליו קהל. שירי החליטה שכל אחד יספר סיפור אישי סביב המדורה, כחלק מתרגול של קרבה רגשית. נדב סיפר על הפעם שהטיל ספק במשמעות של סנדוויץ'. גידי דיבר על איך כמעט התאהב באווטאר במשחק רטרו. שירי דיברה על הפחד מחללים ריקים. ודורון שתק, אבל הדליק פנס, האיר את עצמו בזווית דרמטית ולחש: "גם שתיקה היא סיפור." בלילה השני התחיל פנצ'ר פילוסופי בנוגע לקקטוסים – נדב טען שהקקטוסים הם למעשה משל לארבעת היסודות. גידי התעקש שזה מיינקראפט במציאות. שירי ניסתה למדוד את הצללים שלהם ולבנות מודל תלת-ממדי בדמיון. דורון, לעומתם, החליט לראיין את אחד הקקטוסים לסדרה דוקומנטרית על "שתיקה וצמיחה פנימית." _________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ בלילה השלישי הכל התפוצץ – מילולית. גידי בנה מצית מגניב מדי, ופה לשם כמה קצוות שרופים באוהל, רוח וחוסר אחריות משווע של הקבוצה- והאוהל התרומם באוויר כמו בלון יום הולדת עם בעיות שליטה עצמית. הם ברחו ממנו בצחוק ובצרחות, עד שהתגלגלו אל דיונה שבה התברר ששוכנת חממה חקלאית נטושה מלאה באבוקדו. הם בילו שם את הלילה, ניסו ביחד לאלתר סוג של גוואקמולי לא כל כך מוצלח. וכשדורון גילה לראשונה בחייו שאבוקדו גורם לו להקיא, כולם עזרו לנקות את הזוהמה. תוך כדי שהם מנסים להציל את השאריות של החופשה המבטיחה, הם עצרו לרגע וגילו שדווקא כשדברים יוצאים משליטה – החברות הכי חזקה. בבוקר הם עזבו, והשאירו מאחוריהם אוהל קרוע, ארבעה קקטוסים קצת מבולבלים, ושלט קרטון קטן שדורון השאיר: "כאן היינו. פה נפרדנו מהקליטה, מהציניות, ומהרחפן. אה, וגם מהמצית של גידי." הקקטוסים לא הגיבו. אבל נדב נשבע שאחד מהם קרץ. אשמח לתגובות, הערות, תיקונים. תודה!

גיא לא הצליח לישון את הלילה ההוא. הוא ישב ליד החלון הגדול בסלון שלו, מביט על האורות המעטים שנותרו דלוקים ברחוב, וחש את השקט הכבד חודר לעומק. עמנואל ישן במיטתו, אך משהו בקצב נשימתו המיוחדת עורר בו תחושת אי־נוחות מוזרה. בשעות החשוכות של הלילה, המוח של גיא סרק במהירות כל זיכרון, כל לקוח שפגש, כל טיפול שערך בעבר. הוא ניסה להבין אם אי־פעם נתקל במשהו דומה — ילד שמגיע אלייך משום מקום, מדבר כאילו הוא ממקום אחר, לא זקוק לאוכל ולא לשתייה, ומסתיר סוד כה גדול שהוא מפחיד אפילו את המבוגרים המנוסים ביותר. הטלפון שלו רעד על השולחן. מספר לא מוכר. הוא הרים את הקו. "קולך כבר נשמע," אמר קול עמום ומרוחק, "והרגע לפעולה הגיע." "מי אתה?" שאל גיא, קולו מתערפל מעט, "מה זה כל זה? מה אתה רוצה ממני?" "אני רק הזרקור על מה שלא ראית," השיב הקול, "אתה תראה, עמנואל הוא לא ילד רגיל. הוא המפתח. הוא הקשר בין העבר להווה. בין מה שקרה למה שעתיד לקרות." גיא כיסה את הפלאפון והרים מבט אל החדר. עמנואל ישן, אך עיניו היו פתוחות במקצת, מבטו נעץ בגיא. "הוא לא ישן," לחש לעצמו. הבוקר הגיע עם קרני שמש חלשות, אבל הבניין מרגיש כבוי, כמו פצע פתוח שלא מצליח להחלים. גיא החליט לבדוק את תיקו של הילד. התיק הכחול, השמור היטב. בתוכו, הוא מצא מחברת ישנה, דפים מלאים בכתב יד לא מוכר. סימנים, ציורים, מפתחות. אחד הדפים היה מסומן במרקר צהוב ובו שרטוט של מבנה עתיק — לא מוכר, אבל מזכיר משהו עמוק בתת־המודע שלו. הוא קרא בקול רך את הכתוב: "הזמן לא שייך לאף אחד. מי שיחזיק בו — ישלוט בכל מה שיש. אני לא זה, אבל אני הבא. המגדל עומד, והסוד קרוב." גיא הרגיש את הלב דופק מהר. המילים לא היו בגדר פנטזיה. הן נשמעו כמו קריאת מצוקה. בערב, כשעמנואל יצא מהחדר בפעם הראשונה, הוא הוביל את גיא למרתף הישן שבבניין. "יש שם משהו," אמר, "אתה חייב לראות." המדרגות המובילות למרתף היו חשוכות, אך בעזרת פלאש של הטלפון, גיא הבחין בקירות מכוסים ציורים עתיקים, כתובות מוזרות וסמלים שחדרו לתודעתו כמו חלום לא־מובן. במרכז המרתף, היה ארון מתכתי כבד, מכוסה באבק של שנים. עמנואל פתח את הארון ולפנים נגלתה תיבה קטנה מעץ. "גיא, בתוך זה יש את התשובות. אבל גם את השאלות," אמר הילד, "אתה מוכן?" גיא הוציא את התיבה, הרגיש את משקלה הכבד והקשה, והבין — החיים שלו עומדים להסתחרר מעבר לכל מה שחשב שהוא יוכל להתמודד איתו. מוזמנים להגיב, להציע הצעות לשיפור, לתקן ולכתוב אם תרצו עוד פרקים...

נווווווו

נו, יש סיבה ספציפית שבגללה לא ממשיך החידון?

מתכת

איזה?

משעמם

מפתחות

מזל טוב עדן! יותר מלאחל מזל טוב, כיף לראות איך שאתה מעריך ואוהב אותו. ממש כל הכבוד על היוזמה שעשית בשביל חבר... נ"ב: שירבו אשכולות כאלה גם אם הם לא מושקעים יותר מידי או מרהיבים

בחלון

קיץ

ואוו מה קורה פה? למה אף אחד לא כותב כאן?

חלום

ואוו כיף לראות איך שאתה מיישם הערות מהעבר ומשפתר יותר ויותר בכתיבה ובעיצוב של האשכולות שלך. תמיד אפשר לסמוך עליך שתציל את הפורום מיובש גמור...

להסתפר לשמוע שירים

מהיום לאחר ליל הסדר עד יום לפני שבועות

מיום טוב ראשון של פסח עד ערב שבועות

חרובים מעץ שצמח ליד

מהרומאים

לא

אשרי היולדת שלו אמא של ר' שמעון בר יוחאי

שמעון בר יוחאי