FireTitan

שחקתי בו בריגוש מוחלט אחרי SOM אבל עצרתי באמצע, עושה חשק לחזור לשחק

תמיד שמזכירים אותה אני חושב על השיר הזה

בזמן שאתם תקראו את הסיקור, אני ממליץ לשים את השיר הזה ברקע ולהקשיב תוך כדי למילים שמנסות ליצור חיבור אך גם לצלילי המנגינה הנמשכים(והאיטיים) שנותנים אפקט של ריחוק ואין-סופיות Death Stranding דמיינו שאתם צועדים בתוך שקט מוחלט. הגשם השחור (ה Timefall) מכה על השכבות שלכם, והמשקל שעל הגב שלכם מרגיש כאילו הוא סוחב לא רק ציוד, אלא את כל השברים של מה שהיה פעם האנושות. מסביבכם אין נפש חיה, רק נופים קדומים ומרהיבים שמרגישים כאילו הם מתאבלים על עולם שנעלם. ברוכים הבאים לDeath Stranding. זה לא עוד משחק שבאים אליו כדי 'להעביר את הזמן' או לירות במשהו. זהו ניסוי רגשי חשוף שבוחן שאלה אחת פשוטה אך כואבת: איך אנחנו ממשיכים ללכת כשהעולם סביבנו התפרק לבדידות מוחלטת? במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכם אל מאחורי הקלעים של היצירה השנויה במחלוקת של הידאו קוג'ימה, ולפרק את המושג 'בדידות' למרכיבים שגרמו לי לעצור את הנשימה יותר מפעם אחת. היגס - הבדידות כנשק להשמדה עצמית: בעוד שסאם מייצג את הניסיון הנואש לחבר את האנושות, האנטגוניסט היגס מייצג את הניהיליזם המוחלט שנולד מתוך הבדידות.היגס הבין שהעולם בודד, ובמקום לנסות לתקן אותו, הוא בחר להפוך לאדון של החורבן. הוא לא רוצה קשר; הוא רוצה את ה-Voidout – הפיצוץ שמוחק הכל.הוא משמש כמראה הפוכה לסאם: אם סאם הוא ה"שליח" שמביא תקווה, היגס הוא זה שוויתר עליה מזמן. המאבק ביניהם הוא לא רק פיזי, הוא מאבק בין שתי דרכים להתמודד עם סוף העולם: בניית גשרים או בניית קברים. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ הידאו קוג'ימה: הארכיטקט של הבלתי אפשרי לפני שאתחיל לדבר על המשחק אפרט קצת על היוצר המוכשר. הידאו קוג'ימה הוא מפתח משחקי וידאו יפני, תסריטאי ומפיק אשר ייסד את האולפן "קוג'ימה הפקות". קוג'ימה ידוע ביכולת המבהילה שלו לחזות תהליכים חברתיים. הוא יצר את Death Stranding, משחק שעוסק בבידוד, בריחוק חברתי ובחשיבותם של ה"שליחים" ממש כמה רגעים לפני שהעולם האמיתי נכנס להסגרים של מגפת הקורונה. אחד מהמהלכים החכמים של קוג'ימה היו לטשטש את החווית משחק עד כדי צפייה בסרט, כשהוא רותם שחקנים כמו נורמן רידוס ומאדס מיקלסן לא רק כדי לתת קול, אלא כדי להעביר רגש אנושי שיגרום לתחושת הזדהות עמוקה עם הדמויות. קוג'ימה הוא האיש שהיה לו האומץ לקחת את התקציבים הגדולים ביותר בתעשייה ולא ליצור עוד משחקי הפתקאות או יריות גנרים, אלא להמר על "סימולטור הליכה" פילוסופי שדורש מהשחקן סבלנות, חמלה ומחשבה. קוג'ימה לא מנסה לבדר אתכם – הוא מנסה לגרום לכם להרגיש. הוא משתמש בטכנולוגיה הכי מתקדמת כדי להזכיר לנו את הדבר הכי בסיסי ושברירי שיש: הצורך שלנו אחד בשני. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ הקונספט: לבנות גשרים מעל תהום של שיכחה כדי להבין את Death Stranding, צריך להבין את האירוע שנתן לו את שמו. "תקיעת המוות" (Death Stranding) הוא אירוע אפוקליפטי שבו הגבול בין עולם החיים לעולם המתים קרס. פיצוצים מסתוריים החריבו את הערים הגדולות, והותירו את האנושות מבודדת בתוך בונקרים תת-קרקעיים, פוחדת מהגשם שבמגע איתו הוא מעביר את הזמן במהירות (Timefall) ומהיצורים הבלתי נראים שאורבים בחוץ. אז מה אנחנו עושים שם בתכלס? השליח האחרון: אנחנו נכנסים לנעליו של סאם פורטר ברידג'ס. סאם הוא לא חייל קומנדו עם רובה לייזר, הוא שליח(במשחק השליחים נקראים Porters). המשימה שלו היא לחצות את היבשת מצד לצד, לסחוב חבילות קריטיות (מתרופות ועד אוכל וכלים) ולחבר את כל הנקודות המבודדות ל"רשת הכיראלית" – מעין אינטרנט עתידני שאמור לאחד מחדש את אמריקה השבורה. הלוגיסטיקה : המשחק לוקח פעולה פשוטה כמו הליכה והופך אותה למכניקה עמוקה. אתם צריכים לנהל את מרכז הכובד שלכם, לבדוק את מצב הנעליים, לתכנן מסלולים לפי תנאי השטח, ולהחליט אם לקחת סולם או חבל. כל צעד הוא מאבק פיזי. ה"ביחד" המבודד: כאן נכנס הקסם של קוג'ימה. למרות שאתם לבד בעולם, אתם חלק מרשת חברתית שקופה. אתם תראו מבנים, כבישים וגשרים ששחקנים אחרים בנו. אתם לא רואים אותם, אבל אתם מרגישים את העזרה שלהם בכל פינה. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ הדופק שבתוך המכל: ה-BB כעוגן האנושי האחרון במסע שבו אתם צועדים קילומטרים על גבי קילומטרים בלי לראות פנים אנושיות, החבר הכי טוב שלכם הוא לא דמות שמדברת אליכם באוזנייה, אלא תינוק קטן הלכוד בתוך מכל זכוכית על החזה שלכם. הסימביוזה המופלאה: ה-BB (או Bridge Baby) הוא לא רק "כלי עזר" לזיהוי האיומים. הוא הופך לחלק מכם. כשסאם רץ – התינוק צוחק; כשסאם נופל – התינוק בוכה. ברגעים האלו, המשחק מפסיק להיות על הישרדות והופך להיות על הגנה, הגנה על התינוק. רגעים של חסד: אחת המכניקות הכי מרגשות במשחק היא הצורך להרגיע את ה-BB. כשאתם מוצאים את עצמכם באמצע סופה, מותשים ומפוחדים, ואתם עוצרים לרגע כדי לנענע את המכל ולשמוע את הצחוק הקטן שלו בוקע מהרמקול של השלט – הבדידות נעלמת. באותו רגע, אתם כבר לא "שליח" שמבצע עבודה, אתם הורה שמגן על העתיד. הקשר שמחזיק אותנו שפויים: ה-BB הוא התזכורת המתמדת לכך שיש עבור מי להמשיך ללכת. הוא הגשר בין עולם המתים לעולם החיים, אבל הוא בעיקר הגשר של סאם אל הרגש של עצמו. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ הים שבין העולמות: "החוף" כסמל לבדידות הנצחית אי אפשר לדבר על Death Stranding בלי לדבר על החוף. זהו לא סתם מיקום גיאוגרפי, אלא מצב תודעתי. המקום אליו הנשמה מגיעה לאחר המוות וגם המקום שבו הזמן עוצר מלכת והנשמה פוגשת את האינסוף. השממה הלבנה: בחוף אין קולות של ציפורים, אין רוח, ואין חיים. רק לווייתני ענק מוטלים על החול, מסמלים את הניתוק הסופי מהלהקה. הפרדוקס: בחוף, סאם תמיד לבד. זה המקום שבו אנחנו מבינים שהמוות הוא הבדידות המוחלטת, והחיים – ככל שיהיו קשים ומפרכים – הם ההזדמנות היחידה שלנו לא להיות לבד. "אני כאן, יש פה מישהו?" – מכניקת החמלה השקופה האלמנט המרגש ביותר במשחק הוא מה שקורה כשאתם חושבים שאתם לבד לגמרי. אתם מטפסים על הר מושלג, האנרגיה נגמרת, והציוד עומד להישבר. העקבות של האחר: פתאום, אתם מגלים מחסה שמישהו אחר בנה. אתם לא מכירים אותו, לעולם לא תראו את פניו, אבל באותו רגע – הוא הציל אתכם. בדידות שיוצרת קהילה: זהו "משחק רב-משתתפים" מסוג אחר. אנחנו לא נלחמים זה בזה, אנחנו סוללים כבישים אחד עבור השני. המשחק הופך למשל על חברה אנושית: גם אם אנחנו בודדים במסע הפרטי שלנו, הפעולות שלנו משאירות סימן שעוזר לאחרים לשרוד. הפסקול של השקט: כשמוזיקה פוגשת מלנכוליה(עצב עמוק ומתוק שמעורר מחשבה) קוג'ימה משתמש במוזיקה ככלי כירורגי. היא לא שם כדי "לבדר" אתכם בזמן הליכה. היא נכנסת בדיוק כשהמצלמה מתרחקת, כשהיעד נגלה באופק אחרי שעות של טיפוס. השירים של Low Roar מעצימים את התחושה שאתם זעירים מול היקום, אבל בו זמנית, המלודיה שלהם מרגישה כמו חיבוק חם בתוך הגשם הקר. זה הרגע שבו הבדידות הופכת מנטל ליופי טהור. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ המשא שכולנו סוחבים בסוף המסע, Death Stranding משאיר אתכם עם תובנה אחת: הבדידות היא לא האויב שלנו, הניתוק הוא האויב. המטען הכבד שסאם סוחב על הגב הוא המטען שכולנו סוחבים – האחריות שלנו כלפי אחרים, הפחד מהעתיד והצורך הנואש להרגיש שייכים. קוג'ימה יצר יצירה שלא מבקשת מכם ללחוץ על ההדק, אלא מבקשת מכם להושיט יד. בעולם שבו כולנו מסתתרים מאחורי מסכים, המשחק הזה מזכיר לנו שהדבר הכי אמיץ שאפשר לעשות הוא פשוט לבנות גשר. שאלות לדיון עזרה אנונימית: מה דעתכם על הקונספט של עזרה לאדם זר בלי שהוא ידע מי אתם? האם זה מרגיש לכם יותר "טהור" מאשר עזרה שמקבלים עליה קרדיט מיידי?

לא בדיוק הבנתי מה היא אמרה אבל נשמע הגיוני

איזה רוחחח טיררוףףף

אני עושה מחקרון קטן עקב וויכוח סוער שהיה לי בתואר דמיינו עולם היפותטי שבו מתרחשת מלחמה טוטאלית, אבל עם חלוקה אחת בלבד: גברים מול נשים. אין מדינות, אין צבאות מסודרים, אין חוקים מוסכמים, רק ההגיון והפיזיקה שולטים. אין יתרון טכנולוגי מובנה לאף צד, ואין מנהיג אחד ששולט בכולם. כל אדם פועל לפי: היכולות האישיות שלו שיתוף פעולה זמני אם קיים הישרדות, הסתגלות וקבלת החלטות בזמן אמת העימות מתרחש בסביבה כללית (עיר/עולם פתוח), כאשר המטרה היחידה היא להישאר הצד האחרון שמחזיק ביתרון ברור. רצוי שמי שעונה ינמק בפירוט מדוע הוא חושב ככה, מומלץ ואף רצוי (על גבול הטעם הטוב ובלי לפגוע) להיכנס לוויכוחים לסתור דעות של אחרים!!!

לצערי אהיה, בהצלחה לצופים???💧

נראה לי בלון אבל מקווה שיוסיפו לו נכחד

אפשר לשלוח גם פה את נמר הכסף(הפתיח)?

אני שם כסף שאף אחד לא מכיר פה את נמר הכסף

נערי שאוליןןןןןןןןןןןןן!!!!!!!!!!!!!!! אלרגי למפלצותתתתתתתתתתתת!!!!!

אה עשית פה רווח אחרי ה י' חשבתי זה 2 מילים

יתווסף נכחד חדש?