עבור לתוכן

Constantine

משתמשים
  • הודעות פעילות

    1,494
  • הצטרפות

  • ביקר לאחרונה

  • Days Won

    32

יצח לאחרונה ב אוגוסט 3

ל- Constantine היו הכי הרבה סימוני אהבתי לתכנים!

אודות Constantine

  • דרגה
    Hey Paul, hey Paul, hey Paul, let's have a ball
  • יום הולדת 27/08/2003

פרטים ליצירת קשר

  • ICQ
    Shamen Dubon
  • סקייפ
    shmebulock4

פרטים נוספים

  • מין
    זכר
  • תחומי עניין
    מעניינים
  • שם במשחק
    Icarus

מבקרים אחרונים

13,386 צפיות בפרופיל
  1. רעיון מעולה שיכול לשנות ולרענן קצת את סצינת הנכחדים, ובאמת בא קצת יותר לשנות, לגוון ובאמת לעודד אנשים עד הסוף לחרוש. לפי דעתי ניתן להוסיף קטע לגבי אלולאן וולפיקס וסאנדשרו (ובכללי לעשות קצת דברים נחמדים עם אבן הקרח, אולי סיכוי מוגבר) ככה שגם אם לא השגת נכחד בכל זאת הרווחת משהו קטן. אני אשמח לראות את הרעיון הזה מתפתח קצת ומתגבש יותר למשהו פיזי בעזרת הנהלת המשחק.
  2. ספוילרים כבדים לחלקים האחרונים של הקומיקס של באטמן (הנוכחי, רץ מ-2017) אז אני אשים ספוילר (אמ;לק: אין סיפור אחד):
  3. Constantine

    The Batman Who Laughs

    The Batman Who Laughs ביוני 2020 שוחררה החוברת הראשונה של "Dark Nights: Death Metal", חוברת הקרוסאובר שמשלבת את אירועי באטמטאל עם אירועים מהיקום המרכזי של DC. את דמות הנבל המרכזי לוקחת דמות בשם The Batman Who Laughes, שלפי דעתי היא אחת הדמויות הכי מעניינות שהסיפור של באטמן גולל אי פעם. לכבוד יציאת חוברת זו, אני רוצה להמליץ לכם על קריאת חוברות הקומיקס שבהם הדמות מופיעה (אצרף את שמן אחר כך) ולהתעמק גם כן בהופעה הקצרה יחסית של הדמות המוזרה והמסקרנת הזו שהצליחה לטרוף את הקלפים גם עבור סיפור קלאסי כמו זה של באטמן. ברוס וויין: צדק, לא נקמה גרסה זו של באטמן היא אכן ברוס וויין. אמנם היקום בו חי הוא שונה, אבל אלמנטים גדולים ומהותיים נשארו אותו דבר עד אותה תקרית שהפכה אותו מבאטמן לנבל הכי גדול של באטמן, הוא בעצמו. כשברוס היה ילד, הוריו נרצחו בסמטה על ידי רוצח אלמוני. הוא נאלץ לצפות בדבר, שמילא אותו בזעם וחוש טבעי לצדק, בשבועה להילחם בפשע ולהחזיר צדק לגות'האם, התאמן במשך שנים להפוך לבאטמן ולהילחם בנבלים בעירו. כמו באטמן המוכר והאהוב, גם לו הייתה "משפחה" יחסית מורחבת. באטגירל, נייטווינג, רובין, רד רובין וגם בנו דמיאן כולם היו כאילו דבר לא השתנה, וכמו כן גם היה חלק מליגת הצדק. ביקום זה, לקס לות'ור מנסה להיות גיבור-על, אבל כשרוצה להתקבל לליגה, רק ברוס מסרב, תוך הבנה של כוונותיו האמיתיתות של לות'ור. אירוני באופן מושלם שהגיבור בעל חוש הצדק הכי גדול יהיה זה שיהפוך לסיוט הכי גדול של כל אחד, לא? צחוק אחרון באותו יקום, באותה העיר, מן הסתם שחי גם הג'וקר - האויב הקלאסי של באטמן. גוסס מאותם חומרים וכימיקלים שהפכו אותו לנסיך הפשע, בלי כלום להפסיד, יוצא למסע צלב בעיר גות'האם והורג את כל מי שהוא רק יכול. בין ההרוגים נמנים כל האויבים של באטמן, וגם חברו הבודד של ברוס, ג'ים גורדון, שמלכודת חומצה המיסה לו את הפנים. באטמן מנסה לעצור אותו, אבל הג'וקר תופס ומסמם אותו, מה שגורם לו להיות משותק באופן זמני. העונש שהג'וקר נותן לבאטמן הוא אישי, והוא גורם לו לצפות בכל הכאוס שקורה בלי יכולת לעשות דבר. הג'וקר משתלט על בית-חולים וחוטף את כל הילדים בו, וכדי לעשות את זה ממש כואב, הוא הורג את הוריהם מול העיניים של ברוס, בעוד שאין לברוס יכולת לעשות דבר, הג'וקר מזריק לילדים את הרעל הייחודי לו, רעל שגורם לחיוך בלתי נשלט ויוצר מחזה גרוטסקי של לסת מחייכת בכוח, ובעצם, נותן לאדם המורעל חוויה של להיות הג'וקר לפני שהוא מת. באטמן, שלאט לאט חזר לתזוזה, מלא בכעס וטראומה, תפס את הג'וקר בצוואר, והרג אותו. לצערו של ברוס, הג'וקר החזיק בתוך ליבו את אותו הרעל שהפך אותו לג'וקר, וסידר כך שישתחרר ברגע שמת. ברוס שאף את הגז בלי לדעת מה הוא, וכאן דברים מתחילים להסתבך. יום-כיף עם המשפחה המצב של ברוס החמיר מאותו היום. כולם יכלו לראות את השינוי הענקי בהתנהגות שלו, וה"משפחה" הציעה לו עזרה. באטגירל, רד רובין, רובין ונייטווינג הציעו עזרה לברוס, מתוך כוונה אמיתית לעזור. ברוס, שדחה את ההצעה שלהם ואמר שהוא לא רוצה שום עזרה, ואז שלף רובים וירה בהם למוות. (טוויסט!) ברוס שיכנע את בנו, דמיאן וויין, להצטרף אליו והשתמש באותו רעל שנשם עליו כדי שיהיה כמוהו. אחר כך, חטפו את הילדים שהג'וקר הרעיל והפכו אותם לצבא שלם של רובינים. צבא מעלה אימה של יצורים בתלבושת רובין. הוא משתמש בהם כדי לטבוח בליגת הצדק ולגנוב נשקים של נבלי-עבר שהוחרמו. בין נשקים אלו, מצליח ברוס לסנתז קריפטונייט אפל (כן, הזה מסמולוויל. זה קאנון). במגדל השמירה של הליגה, הוא מחליש את סופרמן בכך שמשחרר גז-קריפטונייט לאוויר. הוא מביא מולו את אשתו לואיס את הבן שלהם, ג'ון, ואומר לקלארק להגיד להם שהכול יהיה בסדר. הוא מסרב. ברוס זורק את הקריפטונייט האפל לעבר קלארק וג'ון, והם מתחרפנים וקורעים את לואיס לגזרים. זמן לא ארוך אחרי שהם הרגו אותה, מתו גם הם כתופעת לוואי. בעולם ללא גיבורי על, באטמן יכל להשלים את השינוי שלו עד הסוף. באטמן מת. נשארה רק דמות אפלה ומפחידה שנראית כמו הילד של הג'וקר והאנטיקרייסט. הסוף של יקום -22 באטמן החדש הורג את בני האלמוות שחיים על כדור הארץ, ומתחיל במתקפות טרור על העולם כולו. ברוס מתחיל להשמיד ולהכחיד את אנשי העולם לאט לאט, ולמרות התנגדותם מצליח להדוף כל ניסיון לעצור אותו. הוא מצליח. נשארו רק הוא וצבא הרובינים. עולם ריק מאנשים, עם שליט אחד מטורף. כשהיקום שלו התחיל להימחק אט-אט מקיום, בגלל ההרס והטרור שהשליט בו, ברבאטוס (אל העטלף, שתפקידו לאסוף עולמות שהגיעו אל קיצם) מראה לו את השער לשאר המולטיוורס האפל, וכאן הסיפור מתחיל. באטמן מטורף אחד וצבא של רובינים מול גרסה אפלה של כל יקום קיים של DC עד עכשיו, ובסופו של דבר, מלחמה אל מול היקומים הרגילים. דעתי האישית אני נורא נורא אוהב את הדמות הזו. קשה לי להיצמד לאלטרואיזם ולצדק כל הזמן, ואני לא רוצה נבל עם סיפור חיים קשה שגורם לי להתחבר אליו, וזה מה שמביאים לי פה. מביאים לי דמות שקל לשנוא. אני מודע לכך שמה שהוא עושה רע, אבל בואו נודה באמת, לא היינו מתעניינים בעולם שכולו טוב. צד עמוק שקבור בכולנו, בעיקר בתקופות של אסונות, גורם לפקפק בחוקים ובעצם מדרדר אותנו לאנרכיה. לדכא את הצד הזה הוא רעיון רע, אבל גם לתת לו להשתחרר בכל מצב הוא רעיון רע, אפילו יותר. הסיפור הזה של באטמן מחזיר אותנו רגע למוסר הבסיסי שלנו, ומזכיר לנו למה החוקים האלו קיימים בכלל. בלי קשר לאקשן המטורף ולאדרנלין שכל דף ודף יודע להביא מחדש ולהתנגשויות האפיות שקורות בו תוך התעלמות מכל חוק מוסרי או צודק, הסיפור עצמו מדבר על מקומות אפלים שקיימים בתוכנו, בתוך כל אחד מאיתנו, ומזכיר לנו לרגע כמה אחריות יש לנו על המעשים שלנו בעזרת איש אחד. ברוס וויין, שהוא סמל לצדק עבור כל אחד, פתאום הופך לאנרכיה אחת מהלכת. DC הציגו את הדמות הזו בצורה מעולה, ועד כה לא התאכזבתי ממנה בכלל. מומלץ בטירוף לכל מי שלא קשה לו עם גלישה מערכי המוסר. ועכשיו, לנספחים כן, DC הוציאו טריילר לסדרת הקומיקסים שלהם, וזה נראה פשוט מדהים. דמות זו מופיעה בכל קומיקס שהשם Metal מוזכר בו. Metal הוא שם כולל לסדרת הסיפורים שקושרים את הדמות הזו לעולם המרכזי של באטמן. מומלץ בחום. קרדיטים: הוייקי של די.סי., ממליץ להיכנס לקרוא עוד מידע שלא הוספתי, אזהרה: ספוילרים כבדים. https://dc.fandom.com/wiki/Bruce_Wayne_(Earth_-22) וכמובן ל-DC על הדמות. *וכמובן שאני רוצה להתבכיין, אז נעשה את זה פה. תמיד כשאני רוצה לכתוב על קומיקס נורא נורא קשה לי, כי זה לא רק ספרות. זה שילוב של ציור וסיפור שבא בכריכה יפה-יפה. אני בעד לפתוח פורום חדש לקומיקס ומנגה (ולהסיר את הקטגוריה "מנגה" מאנימה ומנגה כמובן) ואולי לעשות סדר בפורום. אני אפתח הצעה אם יהיה כוח.
  4. "איש טוב אוהב את פיתייה לשמחתי הרבה שאלמלא כן הייתי מודאג מי אוהב את פיתייה ולמי פיתייה נותנת אהבה" -יונה וולך, איש טוב אוהב את פיתייה. בזמן האחרון מדובר על המקרה באילת. לא אפרט יותר מדי מפאת חשיפה לא נכונה\לא רלוונטית של המצב, אני כאן רק להביע דעה. "איש טוב אוהב את פיתייה" הוא אחד משיריה הפחות מוכרים של יונה וולך, הסופרת העברית (לא רק מבין הסופרות, אלא גם מבין הסופרים) האהובה עליי ביותר. בשיר מדובר על פיתייה, דמות מיתולוגית עם קשר לאל (מעבר לאנשים רגילים). השיר מדבר על איש טוב שאוהב את פיתייה, אבל מן הסתם שהשאלות שנציב אל מול זה זו ההגדרה האבסטרקטית של מיהו אדם טוב. בשנתיים האחרונות נחשפנו למקרים מזעזעים, כמו המקרה באיה נאפה, והמקרה המוכר משנות ה-90 עליו נכתב המחזה "משחקים בחצר האחורית" בקיבוץ שמרת (מומלץ לראות\לקרוא, מחזה נהדר). לכל המקרים האלו קיים מכנה משותף שלפי דעתי צריך לגנות בחברה הישראלית, מקרים לאו דווקא רק של האשמת הקורבן, אלא גם הצדקה והערצה של האשמים\חשודים. גם אם לא היו דברים מעולם, יש לגנות את הדברים. מעשים מזוויעים ומחליאים, שנעשים על ידי "בני טובים". על ידי אנשים טובים ורגילים, כמוני וכמוכם. במבט על תגובות של החברה הישראלית למקרה האחרון, המקרה באילת, קיימת האדרה מטורפת של הנאשמים. הדבר רקוב מהיסוד, כי גם אם יצאת זכאי במשפט, זה לא דבר להתגאות בו. יש לגנות את הדבר, ויש לשים לב למי אנחנו קוראים איש טוב. פיתייה אמנם מייצגת דמות "קדושה" בקאלט, אבל אצל יונה וולך היא מצטמצת לאישה רגילה שיודעת אהבה. מה שנראה מבחוץ, הוא שאיש טוב רואה את פיתייה. יש שמחה גדולה שהיא מצאה איש טוב. אבל כמו בשירים רבים, יש ביקורת נסתרת. ה"חבר'ה הטובים" הללו משלושת המקרים שציינתי הם "אנשים טובים". וכאן אנחנו צריכים להסתכל על ה"אנשים הטובים" האלו ולשאול שאלות. למה לעזאזל קיים יחס כזה בחברה הישראלית, ולמה אנחנו לא שומעים צעקה שהייתה כאן מאז שנות ה-90? למה למרות שמציגים לנו כמה הנושא מזעזע, דברים בכל זאת לא נלקחים לידיים ומערכת המשפט לא שופטת בצורה מוצדקת את הנאשמים? אמנם אני לא מסוגל לעשות הרבה, אבל מספיק להיות מודע לעצמי בתור גבר. אני לא רוצה להיות חלק מה"אנשים הטובים", אני רוצה להיות אדם הוגן. זאת הקריאה שלי גם אליכם. אני מאמין שהאשכול הזה ראוי לקריאה אפילו על ידי ילדים, ואם החינוך שהוריהם מעניקים להם הוא הפוך ותומך בצד השני, אין סיבה שלא יראו גם צד אחר לסיפור. הדרך בה אני מנסה להעביר את הרעיון שהדבר מגעיל, לא מוסרי ודוחה בעיניי היא באמצעות השיר של יונה וולך בגלל הערכים שיונה וולך מקנה בשיריה (שחלקם לא אוכל לפרסם כי הם עוברים על חוקי הפורום) ועידוד לקריאה נוספת של שיריה, מפני שאלו ערכים חשובים לדעתי, מנקודת מבט קצת שונה מזו הרווחת. על מקרים כאלו לא צריך לשתוק, בין אם הפלטפורמה לילדים ונוער ובין אם הפלטפורמה למבוגרים. מקרים כאלו צריך לגנות. האשכול הזה לא נועד לפתוח דיון או לעורר סערה, אלא להביא נקודת מבט כלשהי על המקרה, נקודת מבט שאני רואה לחינוכית ונכונה. תודה על הקריאה.
  5. שניים מהמשוררים החשובים ביותר בעולם הספרות העברית (לדעתי) ובכלל הם תרצה אתר ואביה נתן אלתרמן. שני המשוררים הללו הביאו לנו שני שירים שמתכתבים אחד עם השני בצורה גדולה. ההתכתבות הזו היא אולי ההתכתבות האהובה עליי ביותר בעולם הספרות, אפילו יותר מ"יוליסס" ו"האודיסאה". השיר הראשון שנכתב מביניהם הוא "שיר משמר", שיר שנכתב מעט אחרי ערעור במצבה הנפשי של תרצה אתר. אביה מראה בשיר את דאגתו אליה, ובעצם את הכמיהה לעזרה והייאוש מול הנפש הסבוכה. ההזדהות שלי עם השיר הזה הגיעה מאוד מהר. אני סובל מדיסתימיה, הפרעה נפשית ממשפחת ההפרעות הדיכאוניות הכרוניות. גיליתי את הדבר בתוך אפיזודה דכאונית ארוכה יחסית של כמה חודשים. נאלצתי לקחת סוגים שונים של כדורים במינונים עולים, עד שהגעתי למצב שאני מספיק יציב כדי לחזור לתפקד. היו לי כמה תיקולים קשים יחסית עם פסיכיאטרים ששברו אותי. בזמן הזה, החיים שלי עשו "פוס" מסוים. הרגשתי כל כך אבוד, ואז ראיתי אי שם, בחדר המורים של י"ב, את שיר משמר תלוי על הקיר ולצידו את שיר הנשמרת. כשקראתי את המילים, פתאום הבנתי את הסביבה שלי. הבנתי את ההורים שלי, ויותר מכל הצלחתי להבין את אבא שלי. אני מבין שמערכת היחסים של נתן אלתרמן עם בתו, תרצה, דומה מאוד למערכת היחסים שלי ושל אבא שלי. הוא רוצה לעזור לי, והוא אומר את הדברים הנכונים. אבל שוב, כשמעמידים אותו מול הנפש המסובכת והמבולבלת, הוא נהיה קטן. הדרך של נתן אלתרמן להתמודד עם הרגש הזה הייתה לכתוב שיר לבתו, תרצה. הדרך של אבא שלי להתמודד עם זה הייתה להיות לצידי בכל רגע, אפילו כשבבית החולים תקפו אותי עם שאלות. ועכשיו, אחרי הסיפור הקטנטן הזה, אני רוצה שתקראו את השיר (בגרסתו המקוצרת): "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים שמרי נפשך מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים נפשך שמרי ובינתך שער ראשך עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד עם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש פתאום חלון לאט נפתח בחשכה אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה! אמרי מדוע העולם כה זר עדין ואש ומים מביטים בו מכל צד! אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד! אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב! זה ערב קיץ לכאורה… שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך, שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך." בתחילת השיר נתן כותב לביתו רשימה של דברים "לשמור" נפשה מהם. כמובן שלרוב אפיזודות דכאוניות מתאפיינות עם מרכיב של פגיעה עצמית, וכאן הוא דואג. רשימת החפצים שנתן הם חפצים שניתן למצוא בבית, בחדר. במקום ה"בטוח" מכל, המקום שמהווה לה נחמה מסוימת. הכלים הראשונים לפגיעה עצמית שעלו לנתן בראש הם "סכין וציפורניים". מוזר לחשוב, אבל זה תיאור מדויק של הכלים שרוב האנשים שהגיעו למצב כזה משתמשים בהם. רמת הבנה אדירה. בית אחר כך הוא כותב: "זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן". בתור אחד שמתמודד בעצמו עם בעיות דומות, אני יודע להגיד שזה מגיע ברגעים לא צפויים. אפשר להרגיש מתי דברים מתחילים לצוף, אבל רוב הימים ה"רעים" באים בימים הכי רגילים. לפעמים השגרה היא זו שמכלה אותנו, והדברים הידועים גם הם לא בטוחים יותר. הוא בעצם מוסר כאן לביתו: תהיי מוכנה. זה יכול להגיע בכל רגע. ושוב אלתרמן מפגין הבנה מדהימה בנפש האדם, ומראה כמה כתיבה יכולה להיות מפתח פנימה. הבית הבא, הוא בית מלא בעוצמה. הוא תופס את התחושה של "להישאב לשם", למקומות ה"רעים" וה"אפלים" של הנפש. להיכנס לתוך הדיכאון להתנגח איתו, מאבק נפשי שגומר את כל הכוחות. מדוע את צוחקת כמו פחד, מדוע את קופאת כמו שמחה? חלק מדיכאון הוא השטחה של רגשות. כשרגשות נהיים דומים, לעצב ולשמחה יש אותה משמעות. כשאתה מגיע למצבים האלו, מצבים בהם חודש שלם לא הצלחת להרגיש שמחה או אפילו עצוב, אתה פונה להלקאה עצמית, כי לפעמים כאב הוא התחושה היחידה שחזקה מספיק כדי לחדור. "ואש ומים מביטים בו מכל צד!", שוב, קיימת אזהרה. אלתרמן ממחיש לנו את הרצון להגן על עצמנו, שאנחנו כבר לא מבדילים בין אש למים - בין משהו שורף, שבא לכלות אותנו ולפגוע בנו, למה שעוזר לנו. כל העולם הופך לזר פתאום, ואתה שוב מתרחק. אחר כך, משווה אותה לציפור כלואה. "כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד!", להיות בדיכאון זה לא כיף, זה משהו ידוע. אבל חלק גדול מזה זה הפחד. המשפט הזה מתבטא בשתי צורות: האחת, כף יד שרוצה לפגוע, והשנייה, כף יד שרוצה לרפא. הציפור מבוהלת, כי היא לא יודעת מה יהיה גורלה. האם תנחת בכף ידו של צייד, או של אדם טוב שרוצה לעזור לה לעוף שוב? הדבר מעצים את הרגש בממשפט הקודם של זרות וניכור. "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב!", כשאתה שם, במקום הזה, אתה מחפש דרך לצאת. הדוגמה שהוא הביא היא ציפור מבוהלת, כלואה בתוך חדר ומחפשת כל חור שבוקע ממנו אור-שמש לברוח ממנו. אני אישית מתחבר מאוד לדבר, ויודע שתקופות פחות טובות שלי מתאפיינות מאוד בבלבול הזה. בבית האחרון הוא חוזר על כל מה שביקש ממנה לשמור, ושני דברים חוזרים פעמיים: חיים ונפש. אלתרמן כן קולע לדברים שצריך לשמור עליהם כדי להישאר "שפויים" בתוך אפיזודה דכאונית, אבל הוא נותן חשיבות מסוימת לחיים ולנפש. הוא שם אותם במקום הראשון, ובעצם אומר שגם אם איבדת את השאר, כל עוד יש בך חיים ונפש אפשר לצאת מזה. זה היה שיר משמר. יצירת מופת לפי רבים. הפרשנות שהבאתי היא נורא אישית ומנקודת המבט שלי, מוזמנים לכתוב איפה אתם מסכימים\לא מסכימים. כעת אכתוב על שיר התגובה, שיר הנשמרת. "השמיים רצים רצים רצים בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים כל מיני דברים נעשים יותר ויותר סמוכים. אני נזהרת מדברים נופלים מאש, מרוח, משירים בתריסים כל מיני רוחות מכים כל מיני עופות מדברים אבל אני שומרת את נפשי מהם וגם איני בוכה אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה אני ברוכה, אני ברוכה. השמיים רצים הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך השמיים רצים למקום אחר והרוח סביבנו טבעת שקופה, כמו בערב שרב אנחנו ירח, הרוח סביבנו עבר" בשיר הנשמרת קיים כל מה שרציתי להגיד, אבל פחדתי. ניתן לראות בשיר יותר מרק תגובה, אלא גם תלות מסוימת. תלות שתרצה לא בהכרח רוצה בה. הבית הראשון באמת נותן תגובה יפה לשיר משמר, אבל לאחר מכן, המשפט "וגם איני בוכה" מעיד על הסתרה מסוימת של הרגשות. "אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה \ אני ברוכה, אני ברוכה.", תרצה כאילו כופה על עצמה את הרצון של אביה. במהלך כל השיר ה"רוח" שבאה, היא הדיכאון. כשהיא כותבת על "שיער ראשי שלך", היא משייכת את מה ששלה לשלו, ואף כותבת שיש רוח שבאה אליה ממנו. היא רומזת שאף על פי שהיא תלויה בו, הוא פוגע בה. התלות הזו יוצרת קשר פרזיטי, או יותר נכון, סימביוטי. היא רוצה להיות אדם עצמאי, אבל קשה לה. הרוח תוקפת אותה מכל מקום, גם מהמקום בו היא מרגישה הכי בטוחה, מאביה. היא מנסה לכפות על עצמה שמחה, אבל הרוח תמיד תופסת אותה. כמוה, גם אני מזדהה. בהתחלה, אבא שלי לא הבין מה כל זה אומר. הוא לא הבין איך להתמודד עם זה שלפעמים אין לי חשק לכלום, יכולים לעבור ימים שלמים בלי שאני אדבר או אחייך, ושרוב הזמן כל מה שבא לי לעשות זה לבכות. אז בהתחלה, הפתרון שלו להציע היה לא לבכות, לא לתת ל"רוח" להכות בי. בעצם, הדבר גרם לזה שרק נשלחה יותר רוח. אמנם קיימת פה התכתבות חמודה בין אב לבת, אבל קיימת פה גם אזהרה מסוימת: שמור מרחק! צריך לתת יד לאנשים במצוקה נפשית, במיוחד לקרובים אליך, אבל גם לדעת לתת את הספייס הנכון. היום הקשר שלי ושל אבא שלי התחזק בגלל זה. אמנם חבל שלא יכולתי להגיד אותו דבר על תרצה ואביה. הקשר הסימביוטי ביניהם המשיך, וכשהוא מת, מצבה הנפשי הדרדר. בגיל 39, תרצה אתר מצאה את מותה כש"נפלה", לטענת המשפחה, מדירתה. השמועות אומרות אחרת. הסיפור של תרצה ואביה הוא מעורר השראה וגם סימן אזהרה, ולכן הוא הסיפור האולטימטיבי בעיניי. אין שום גבורה שלא מחזיקה מאחוריה סיבה לבושה. נתן אלתרמן אמנם נתן הצצה לעולמו הפנימי, אבל זרק אותו על ביתו, שאולי לא רצתה בכך. אולי ניסה לדאוג, אבל נכשל. אמנם הוא נערץ על כך, אבל בסופו של יום, היחסים של ביניהם היו ממש כמו בשירה של זלדה, "שלומי קשור בחוט אל שלומך". בעצם, הסיפור אמנם יחסית טראגי וקשוח, אבל הוא מלמד אותנו רבות על היחס לנפש, ואמנם נתן אלתרמן לא הצליח לעודד את ביתו בצורה המיטבית, אבל עזר לעודד אנשים אחרים, כמוני. *קרדיטים לגוגל שידע להוציא את המילים ישר כשחיפשתי את שם השיר.
  6. רייאן ריינולדס עשה עבודה טובה רק כי הוא רייאן ריינולדס.
  7. ואף פעם לא נזדקן,
    אבל אני רוצה הביתה, אין לי פה מטען
    נקודה ירוקה מטרידה אותי קשות,
    העולם שלי קטן ופצוע אנושות
     

     

  8. אני מצטער על זה שאני עונה בפורום "משוב ותמיכה", אבל זו הצעה לכל דבר ולא באג או בעיה, אלא משהו שאני דווקא בעדו ולכן היא תקבל ממני את היחס של הצעה. הסיווג שלך מוטעה. קרו כבר מקרים בהם הליגה על דעת עצמה שינתה פרמטרים מקוריים כדוגמת המקרה הנ"ל (ראה סטאטים: סלאקינג) לטובת הליגה ושימור מחירים ואיזון כללי בין נקודות כוח לנדירות הפוקימון. בנוסף, פוקימון עם פוטנציאל כזה להיות מוביל בשוק האגדיים יוריד משמעותית את המחיר שלו לפחות ב-100-200 זהב, והשוק לא מי יודע מה גם ככה. סיכויים לכידה של כמעט 1:66 בפוכדור רגיל (סיכויים די מעולים בפוכדור אולטרה) לא אמורים להזיק. בסופו של דבר האשכול אמור להיפתח כהצעה, לא כדיווח על באג. כל שינוי מהותי בליגה (כמו זה) אמור לדרוש התחשבות בקהילה ובמה דעתה, ולדעתי אפילו קצת אנוכי לפתוח אשכול כזה בפורום הספציפי הזה.
  9. סיקור | Kipo and the Age of Wonderbeasts סוג: TV יוצר: ראדפורד סכריסט (Radford Sechrist) שנת יציאה: 2019 ז'אנר: קומדיה, מד"ב דירוג גילאים: 7+ מס' עונות: 2 (עונה שלישית בדרך) מפיצה רשמית: Netflix מידע יבש שאותי מעניין, אולי יעניין גם אתכם: הסדרה נוצרה על בסיס קומיקס אינטרנטי שראד נהג לעדכן פעם בכמה זמן. לאחר שמעריצים (לא רבים, יש לציין) נהנו מהקומיקס ומסגנון הציור הייחודי של ראד, הפיק סדרה יחד עם נטפליקס וסדרה זו נוצרה. במהלך יצירת הסדרה שובץ המפיק המוזיקלי דניאל רוחאס (Daniel Rojas) לפקח על המוזיקה בסדרה, ונוצרה סדרה שזכורה לא רק בגלל העלילה שקורצת להמון סדרות אנימציה יפניות שגלשו לתרבות המערבית (כמו בונגו סטריי דוגס) או כאלו ששאפו השראה משם (כמו הבונדוקס), אלא גם בגלל ה-OST המדהים שלה, שעושה את העבודה בצורה מעולה. תקציר העלילה: לאחר שבילתה את כל חייה בתוך מחילה תת-קרקעית, קיפו, ילדה צעירה וסקרנית (וסגולה!), נקלעת לתאונה מצערת בה היא נפרדת מהמחילה שלה וצריכה להתמודד עם העולם החדש שהיא מגלה מעל פני השטח, עולם פוסט-אפוקליפטי מלא ביצורים פנטסטיים (ומוטנטים). בדרך, היא מגלה חברים חדשים ובני-אדם נוספים החיים מעל לאדמה, ומתלווה אליהם למסע משנה חיים דרך העולם המוזר שהם נמצאים בו, בו יצורים רבים וחמודים מנסים להרוג אותם. עם החברים החדשים שלה והסקרנות הרבה שהיא מגלה כלפי העולם החיצון, היא מנווטת דרכו ומשפיעה בדרך על יצורים רבים החיים בו. דמויות: קיפו - ילדה סקרנית שגדלה כל חייה במחילה. החינוך שקיבלה מאביה, ליו, משפיע עליה ביחס שלה עבור העולם החדש הזה, יחס סובלני וחם, עם אמפתיה רבה. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- ליו -אביה של קיפו. בתור אב, הוא לא בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, אבל כשהוא רואה את הסובלנות של קיפו כלפי העולם בו היא חיה, הוא מבין שעשה משהו נכון. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- מאנדו - חיית המחמד של קיפו. היצור הראשון שהיא פוגשת בעולם החדש והמוזר מעל פני הקרקע, מלווה אותה לאורך כל הדרך ומנחמת אותה. הילדה הכי טובה. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- וולף - האדם הראשון שקיפו פוגשת מעל פני האדמה. בעלת אופי נוקשה וחשדן. לאחר פיתוח דמות מדהים, היא לומדת על עצמה ועל חברות ותגן על קיפו בכל מחיר. -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- בנסון - אדם נוסף שחי מעל האדמה, הוא וחבר נוסף שלו, דייב, אוספים דברים למחייתם. תמיד דואג להראות לקיפו את הצד הטוב של העולם ומהווה עוגן מסוים לקיפו. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- דייב - חרק מוטנט בעל מחזור חיים מסוים שעובר כל הזמן, השותף של בנסון. מצטרף לקיפו וחברים כדי לעזור. כן, הוא הצד המצחיק של הסדרה. הוא ממש חזק. דעה אישית: אני חושב שדי מובהק שאני אוהב את הסדרה, אבל ממש. לפי דעתי בניית הדמויות בסדרה היא מדהימה, כל דמות מקבלת זמן מסך מספק, ואתה באמת יכול להתחבר אליהן. הסיפור של הסדרה מהמם, בניית העולם היא נהדרת ואפילו הנבלים של הסדרה בנויים בצורה כזו שאתה יכול לפתח אליהם רגשות ולהבין את הצד שלהם. הבחירה ליצור סדרה בעולם פוסט-אפוקליפטי לרוב נגמרת בזה שהעולם מפחיד וצריך לשרוד, אבל כאן יש רבדים שונים למצב. כאן קיימת הכרה באינטילגנציה וביופי של החיים שקורים סביבך, וקיימת התחשבות רצינית בדבר. העולם היפהפה של הסדרה, משהו שהסטודיו של דרימוורקס יודע לעשות טוב, גרם לי להתאהב מהפרק הראשון. נוצר מצב שסיימתי כל עונה בלילה שהיא יצאה. לפי דעתי, הסדרה היא אחת מהסדרות הטובות יותר של העשור האחרון ומדורגת במקומות הראשונים ברשימה שלי. דירוג: 10/10, הסדרה באמת קרובה לשלמות. לסיכום, הסדרה היא בין הסדרות הטובות שראיתי בזמן האחרון, וראיתי המון סדרות. אני אשמח אם לאחר צפייה תגיבו את דעתכם עליה כאן באשכול, או תשלחו לי הודעה בפרטי! הסדרה מאוד מומלצת, ולמרות האופי הילדותי שלה, אפשר להתחבר אליה בכל גיל. תמונות יפות:
  10. אף אחד לא קורא סיקורים בשביל מידע יבש על סדרה. כל סיקור חייב להכיל מידע יבש על סדרה, אבל הוא צריך להיות ממוקד על ידך. הדבר היחיד שכתבת פה שהוא הבעת דעה הוא זה שהסדרה הזו פחות טובה מאטל"א בלי נימוק. אני לא חושב שיש לסיקור ייחודיות אם אתה לא מראה בו דעה או עמדה ששייכת לך, לא בהכרח ייחודית, אבל כן משוייכת אליך. אנשים נהנים לקרוא סיקורים של אחרים מפני שהם סומכים על הדעה שלהם, בין אם הטעם שלהם שונה בסדרות, הם ידעו להצביע על הנקודות שטובות יותר וטובות פחות בסדרה. כרגע מה שאני רואה הוא ערך שטחי שיכולתי למצוא מהחיפוש הכי קצר בגוגל. אני רוצה לקרוא את הדעה שלך על הסדרה, כי זה הקטע שצריך להיות הכי עבה בסיקורים אלא אם כן יש עלילה ממש כבדה שצריכה הסבר ופירוש, מה שלרוב לא צריך לעשות. מעבר לזה שתיאור הדמויות כל כך שטחי ולא מביע את מה שהן מהוות מבחינה עלילתית ומדבר בשני משפטים כל כך כלליים שאי אפשר להבין אפילו מה אתה חושב עליהן, הוא ממש ממש קצר. אל תפחד להביע דעה, מקסימום לא יסכימו איתך.
  11. שם במשחק (פוקימושן): Shmenda קישור לפרופיל: לא בטוח איך אני נותן כזה. תיאור הבעיה: במשחק קיימות כל מיני בעיות קטנטנות, אמנם לא קריטיות לתפקוד המשחק, אבל מציקות ומשפיעות על החוויה. לדוגמה, כשתוקפים פוקימון או מבצעים פעולה על פוקימון, מופיע null במקום השם. תמונה 1 - null במקום שם בנוסף, אם רוצים לרפא את הפוקימונים, יופיע קוד ההצלחה HEAL_SUCCESS במקום הודעה נוחה שמסבירה כי הפוקימונים רופאים. תמונה 2 - HEAL_SUCCESS כמו כן גם כפתור השמירה בשינוי הסדר של הפוקימונים כך, תמונה 3 - SAVE_CHANGES בנוסף, על חלק מהחפצים יש את שמם ושם המחלקה בה הם מוכלים (ראו תמונה 4) תמונה 4 כמו כן, גם על חפצים שלך זה קורה עם המחלקה ME. אשמח לטיפול להוספת החוויה! כרגע זה די מציק לי בעין. תודה רבה.
×
×
  • צור חדש...