עבור לתוכן
  • צור חשבון
×
×
  • צור חדש...

Constantine

משתמשים
  • הודעות פעילות

    1,549
  • הצטרפות

  • ביקר לאחרונה

  • ימי ניצחון

    43

יצח לאחרונה ב מאי 8

ל- Constantine היו הכי הרבה סימוני אהבתי לתכנים!

אודות Constantine

  • יום הולדת 27/08/2003

פרטים נוספים

  • תחומי עניין
    מעניינים
  • מין
    זכר
  • שם במשחק
    Icarus

פרטים ליצירת קשר

  • סקייפ
    shmebulock4
  • ICQ
    Shamen Dubon

מבקרים אחרונים

17,387 צפיות בפרופיל

ההישגים של Constantine

  1. עוד שיר, אני מניח שעדיף להקפיץ את האשכול הזה מאשר לפתוח עוד אחד: יום חמישי, 5 במאי עוד יומיים תהפוך לזר. כשסיפרת לי איך כוח הכבידה כמעט והפיל אותך מרכבת הרים ברומניה רציתי ליפול גם אני. אם אתה לא אוהב אותי ככה, איך אתה אוהב אותי? אם אתה לא אוהב אותי, אז איך אתה אוהב אותי?
  2. Constantine

    מחברת שירה

    * פעימות ליבי מתופפות מקצב משונה כמו ילד הצועד בפעם הראשונה על החול החם - הרמוניה מושלמת בין צלצול וניתוק הטלפון לבין ליבי הקטן שפועם גם הוא בחיוג-ניתוק. בסקוטלנד את המקצב היו מנגנות המקוננות על המתים. אם אתה לא מת, אהובי למה חזי בוער מכאב? אם לא אקונן אהבתי אלייך האם ישאר לנו סיכוי? מדי פעם אני אוסיף לפה שירים שאני כותב ואעשה תרגילי כתיבה או ווטאבר. זה נטו בשביל שיהיה לי מסודר כי אני לא מת על פתקים בטלפון.
  3. יש כוכבים \ חנה סנש

    יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
    רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
    יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
    כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
    אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
    הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

    אנחנו עומדים בפני תקופה קשה ומסובכת. הפליטים האוקראינים, שאוטוטו יגיעו, וחלקם כבר הגיעו, לירושלים, נהריה ונתניה. עלינו לשאול את עצמנו מה החובות שלנו, כבני אדם, ואיך אנחנו יכולים להיטיב איתם, הרי תחושת הפליטות לא זרה לנו כעם. האתוס הישראלי נולד מתחושת הפליטות. יום יבוא והמלחמה תיגמר. כשהמלחמה תיגמר, אלפי אנשים יבכו מאושר, כי סוף סוף יוכלו לחזור הביתה. וכשיחזרו - מה ישאר להם מתקופתם כאן? האם יזכרו את השמיכה והלחם, את המלחמה היומיומית של לשרוד, או שמא זיו זכר האנשים הטובים, היצירה והחום האנושי?

  4. Constantine

    חלומות

    חלומות אני תמיד חוזר כל כך מאוחר הביתה, שבבוקר אני לא זוכר אפילו על מה חלמתי. זה חלק מהעבודה, ככה זה כשאתה הבלש היחידי שעוד אכפת לו ממשהו שקורה במוסד המחורבן הזה. בחודשים האחרונים נראה שהם נותנים את התג לכל אחד, אפילו לצעירים שלא יודעים מה הם עושים. זה היה יום שני שעבר לדעתי, המפקדת הגיעה עם המבט הזחוח הזה שלה, מאושרת ממשהו. היא פנתה אליי והחלפנו כמה מילים, אלוהים, אם לא הייתי שותה כל כך הרבה אולי הייתי זוכר מה היא אמרה. כשעה קלה אחר כך, הגיע בחור צעיר לשולחן שלי. הוא הציג את עצמו, אני אפילו לא זוכר את השם של הילד המסכן. בדרך כלל הזיכרון שלי טוב, אבל אחרי מה שראיתי, אחרי מה שקרה, אני מעדיף לשכוח אפילו את הפרטים הבסיסיים ביותר. אשתי קוראת לי מיושן כי אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג שלה. היא אומרת שלכל השוטרים יש פסיכולוג, ואפילו פסיכיאטר. אבל הם לא ראו מה שאני ראיתי. כי אם הם היו בנעליים שלי, הם כבר מזמן היו מרוקנים על עצמם את כל התופי. בכל מקרה, הילד הזה נצמד אליי. חלק מתהליך "חונכות אישית" שקיבלנו הוראה מהמחוז לעשות. כן, אני לא אשקר, לילד יש פוטנציאל. אבל אין לי זמן לחנך ילדים כאילו אני גננת, לעזאזל, יש בארכיון תיקים שלא נגענו בהם שנים והוא פשוט בא ושם את הידיים שלו על כל המקום. בלילה בין שני לשלישי, קיבלנו טלפון מוזר. ז'קלין, המזכירה, עבדה משמרת לילה באותו הזמן. היא ענתה לטלפון, והיא שמעה כל מיני מלמולים. היא ניסתה להרגיע את הבחור שהתקשר, אבל הוא לא נרגע. הוא המשיך לחזור על אותם המשפטים: "היא נושכת את עצמה! תשלחו ניידת! תשלחו משהו!", "אלוהים ישמור, איך היא לא מתעוררת? שמישהו יעיר אותה!". ז'קלין, שכבר עובדת 40 שנה במקום, מעולם לא נלחצה משום מקרה. אבל היא אמרה שהיא שמעה את הבחורה המסכנה שהייתה איתו בחדר מתעוררת ושוברת דברים, אגרטלים, או אפילו כוסות יין, השד יודע מה. ז'קלין סיפרה שהיא שמעה את הנערה אומרת "אתה לא מרגיש את זה? אנחנו חייבים לצאת מהגוף הזה. אנחנו חייבים. אנחנו צריכים לחזור לישון, אנחנו צריכים להשתחרר." - כמובן שבהתחלה לא האמנתי לה. תראו, ז'קלין היא נחמדה מאוד, אבל היא כבר עברה את הגיל להמשיך לעבוד בו. מן הסתם שהדמנציה תתקוף, וכשאנשים שוכחים, הם מתחילים להמציא פרטים. מי יודע את זה יותר טוב ממני? אבל הלוואי שיכולתי להמציא את הזוועה הזו. הלוואי שהיא הייתה נמחקת לי מהראש. אני שותה כל כך הרבה, שאני בקושי זוכר איך נראה הפרצוף של הבת שלי, אבל אני לא אשכח את ה.. דבר הזה. כשאני ישן, זה רק לפרקים קצרים, כי אני מרגיש שיותר מרבע שעה ואני אאבד את זה. כמובן שזימנו את הבחור הזה אלינו לחקירה מעמיקה, הוא מילא את כל הטפסים. כמובן, בגלל שאני הבלש הכי וותיק והתיק יראה מאוד טוב כשנשלח אותו למחוז, אז הוא נופל עליי. לא שלמישהו אחר אכפת מספיק בשביל לקחת תיקים, אני בטוח שרון מגיע רק בשביל ארוחות צהריים בחדר האוכל. נפגשתי עם הבחור, הוא סיפר לי ולילד שהוא עושה דוקטורט במדעי השינה, הוא לומד באוניברסיטה ממול והם הקצו לו מעבדה. הוא אמר שאנחנו מוזמנים לבקר, ושהשביתו לו את הפרויקט בגלל האירועים האחרונים. אבל הוא עדיין רוצה תשובות. הוא מספר שלכל הנחקרים בניסוי שלו היה את אותו חלום בדיוק, המוחות של כולם פלטו את אותם חלקיקים או חרא כזה ושזה לא אפשרי. גם תחת תנאים מאוד מסוימים, חייב להיות משהו שונה. עבדתי לפי הפרוטוקול, ביקשתי שניפגש שם בהקדם האפשרי. הוא אמר שיש לו את המפתחות עליו ואפשר ללכת מיד, אז יצאנו לדרך. המקום היה מטונף, האנגר באיזו סמטה אחורית באיזור התעשייתי. כשנכנסנו היו שם מחשבים מוזרים, ארבע מיטות, אלקטרודות ודברים שנראו כמו מכשירי עינויים לטעמי. הילד ישר התחיל לתחקר ואני הוצאתי סיגריה. הדלקתי אותה והקשבתי למה שהם אומרים. "דוקטור, יש אולי עוד חדרים בהאנגר הזה? מקום קצת יותר שקט?" "יש עוד חדר," הוא מלמל והתחיל להזיע, "אבל הוא מאוד.. מטונף. יש שם ריח נורא ובעיית עובש. עדיף שלא-" "מצוין, אני אלך לשם. אמרת שכשהם חוזרים הביתה, אז החלומות שלהם מסתדרים, נכון?" הילד אמר, "אז זה אומר שמשהו, משהו פה מעוות להם את החלומות." אלוהים, צחקתי כל כך חזק עד שנחרתי, ממתי אנחנו צדים רוחות ושדים? בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על שטויות וודו, אבל מה שגילינו היה הרבה יותר גרוע. עקבנו אחרי הדוקטור לחדר הצדדי, הוא היה כל כך מסריח שבשילוב עם הג'ין עמדתי להקיא. הילד פשוט נשכב על הרצפה וביקש שנהיה בשקט. אני והדוקטור יצאנו החוצה והתחלתי לשאול אותו כמה שאלות, רק כדי להעביר את הזמן. הוא סיפר שכל חמש הנבחנים חלמו חלומות רגילים לגמרי, אבל ממש לא מזמן הוא קלט דברים מוזרים בחלומות שלהם. הוא המשיך לחזור על זה שחלומות לא יכולים להיות זהים, ואז הדלת של החדר הצידי נפתחה בצורה כל כך רועמת, שחשבתי שמשהו עוד ישבר. "אתה עשית את זה! אלוהים ישמור, זה אתה! אתה הרגת אותו! בגללך כל זה קורה!", הילד הסתער על הדוקטור ולקח אותו לחדר הצידי. הוא דחף את הראש שלו לפרקט, שהסנטר של הדוקטור התמלא בדם. צעקתי על הילד לעצור, אפילו הרמתי את התופי שלי. אבל הוא פשוט הטיח את הפנים שלו בפרקט עד שהוא נשבר, ומתחת היתה גופה, כל כך רקובה שאפילו העכברים מסביבה מתו. "מה לעזאזל?", פלטתי מהפה שלי ויריתי בילד. עוד קצת והדוקטור היה מת. אנחנו לא יכולים ששוטר יתקוף אזרחים, לפחות לא כאלה שעדיין לא הוכח שהם עשו משהו רע. "זה.. אלוהים ישמור, אתה יכול להוריד אותו ממני? הוא כבד.", עזרתי לדוקטור להוריד את הילד ממנו, הוא יחיה. הוא פשוט צריך לנוח. "הוא היה הראשון שהתנדב. הוא אמר שיש לו חלומות מוזרים, ושהוא יכול לתרום הרבה למחקר שלי. שבוע אחרי שהוא הגיע, גיליתי שיש לו פטריה טפילית במוח. היא גדלה, וגדלה, ובניסוי של אותו יום היא התפוצצה והרגה אותו. לא ידעתי מה לעשות, אז קברתי אותו כאן.. בבקשה, אתה חייב לעזור לי.. האוניברסיטה הייתה הורגת אותי אם הם היו מגלי-" לא רציתי לשמוע יותר. החטפתי לו הכי חזק שאני יכול. אני לא מדען גדול, אבל אני יודע לחבר אחד ועוד אחד. מה שקרה שם, במעבדה הזו, מה שגרם להם להשתגע.. הפטריות שהם נשמו.. זה לא היה משהו רגיל. הם נשמו את החלומות שלו. *הסיפור בהשראת גיליון #4 של Moon Knight (2014)
  5. היי חברים אני ממש רוצה לדבר איתכם על באטס כי הוא הילד הכי טוב שקיים וסטיבן כל כך זועף אבל באטס כל כך כלב זה מושלם אני אוהב אותו אני חי בשבילו ואני גם אמות בשבילו
  6. הגברת, או הנמר? שאלות מוראליות בספרות אמריקאית. הקדמה - סיפור "הגברת או הנמר" הינו סיפור אמריקאי קצר שנכתב על ידי פרנק סטוקטון בשנת 1882. הוא מציג סיפור על בחירה גורלית, בעל מבנה קלאסי של גיבור, אבל מעבר לכך, מאתגר את המוסר של הקורא. הרי שבסוף כמו זה, לקורא ניתנת הבחירה בין שתי אפשרויות - כל אחת מהן מצביעה על טבע אחר. לא אלאה במילים, להלן הסיפור בתרגומו של יהודה בלו, מתוך בלוג האינטרנט "רשימות מן התיבה הלבנה": בארץ רחוקה חי מלך קשה-לב שנהג להעמיד לדין אנשים בדרך נוראה. באצטדיון מלא חוגגים הוא הציב אותם בפני שתי דלתות: בחדר אחד שכנה עלמה, ובחדר האחר נמצא טיגריס פראי. מוטל היה על הנאשם לבחור איזו דלת לפתוח. אם גורלו נקבע שיהא זכאי, ישא מיד אותה עלמה לאשה אל מול הקהל הרב. אפילו תזמורת המתינה שם. אם גורלו נקבע שיהא אשם, ייטרף לנגד עיני הצופים. ובת היתה למלך, והוא קינא לה מאד ואסר על גברים להתקרב אליה ללא השגחתו. אך אותה נסיכה היתה מרדנית ולא צייתה לאביה. היא התאהבה בעלם יפה-תואר והיתה נפגשת עימו ביחידות מבלי שאיש ידע דבר, או כך חשבה. אחת המשרתות הלשינה למלך, מפני שהיא עצמה חמדה את האהוב של נסיכתה. המלך לכד את העלם בשעת מעשה, ואילו בתו השתוללה מרוב כעס בגלל בגידתה של המשרתת. לא חלפו ימים רבים ואותו עלם הועמד למשפט בדרך שתוארה לעיל. מול רבבות צופים הוא נדרש לבחור בדלת הנכונה לדידו. בחדר אחד חיכה לו המוות בדמותו של טיגריס, ובחדר האחר המתינה לו עלמה שיהיה חייב לשאתה לאשה בפני כולם. עוד לפני כן, נודע לנסיכה מיהי הבחורה שתצפה לעלם שלה. זו היתה המשרתת שהלשינה למלך מה קורה בחדריה של בתו. הנסיכה כמעט יצאה מדעתה כששמעה על כך. אומנם רצתה מאד כי אהוב-ליבה יישאר בחיים, ולכן ביררה לאיזה חדר מן השניים יוכנס הטיגריס, אך עתה חשה כי המחיר שנדרש להצילו יהיה קשה מנשוא עבורה. האם תיתן לו להתחתן עם היצור הכי שנוא עליה עלי-אדמות? וכך, בטרם התייצב העלם לפני הבחירה החשובה בחייו, נתברר לנסיכה שהיא תיאלץ לעשות זאת לפניו: האם תניח למשרתת המרושעת לגנוב אותו ממנה, או שמא דבר כזה אסור שיקרה? ידעה כי מכאובה יהיה מועט בהרבה אם ייגזר עליו למות, במקום שתצטרך לראותו בחברת אותה רעיה במשך כל חייה. בעודה מהרהרת מה עליה לעשות, כשהיא נוכחת לצד אביה במושב הכבוד, הוכנס העלם אל האצטדיון והקהל הסקרן שאג משמחה. איך תוכל לתת לאהוב-ליבה למות פתאום, ובדרך איומה שכזאת? כיצד תהיה מסוגלת לאפשר לצופים לראותו מסיים כך את חייו, ומה יהא עליה, כשתצפה בגופו הנקרע לשסעים במלתעות החיה הטורפת. העלם היה בטוח בליבו שהנסיכה לא תפקיר אותו לגורלו והמתין לאות ממנה. והיא עודה תוהה מה עליה לעשות: האם לא תתערב ותיתן לגורל לקבוע, או שיהא עליה להכריע. לבסוף החליטה. היא החלה לגרד את שערותיה בידה הימנית שוב ושוב, והעלם הבחין במעשיה, וניחש כי רצתה שיבחר בדלת הימנית. הוא התקדם לעבר הדלת ההיא, ועמד לפתוח אותה, ומה גילה שם? אנו לעולם לא נדע. כיצד מסתיים הסיפור: בכי רע? בכי טוב? ולמי? סיכום במילותיי (+ פרטים נוספים שאבדו בתרגום) בארץ רחוקה, חי מלך ברברי, נצר לשושלת ברברית גם כן. לו הייתה בת, אותה אהב עד מאוד. אולם, הנסיכה התרועעה עם גבר המתואר כמושלם ואמיץ, אך חסרונו היחיד היה שלא נולד למעמד הנכון (מן הראוי שבתקופה פאודלית כמו זו המתוארת בסיפור, מי שנולד למעמד הפועל הפשוט לא יצא ממנו לעולם ויהיה נתון לשלטונם של הווסאלים והשליטים. בת המלך בעצם עברה על טאבו מסוים). אביה המלך הברברי, שהיה ידוע בשיטת השפיטה המוזרה ביותר שלו, לשים אדם באמצע זירה עם שתי דלתות זהות, מאחורי האחת נמר מורעב, אכזרי וצמא דם - ומאחורי הדלת השניה אישה אשר תינשא לו מיד, העניש את העלם הצעיר בשיטה זו. כמובן, שעל כל הבריות, החכמים והטיפשים, השיטה הייתה מוסכמת. הרי שלתת לאדם לחרוץ את גורלו שלו עצמו, אין צדק פואטי (ואף טראגי במובן הקלאסי) גדול יותר מזה. הנסיכה, שרוצה לעזור לאהובה, מגלה מאחורי איזו דלת נמצא איזה גורל. היא מגלה אף מי תהא האישה שעתידה להתחתן עם אהובה, אם יבחר בה. אישה זו שנואה על ידי הנסיכה, הרי שהיה לה רומן עם אהובה, שאותו רוצה לעצמה. הנסיכה, בת לשושלת ברברית אכזרית, מתעצבנת כפי שרק שושלתה יכולה. ברגע האמת - העלם הצעיר פונה אליה לעזרה. היא מכווינה אותו אל הדלת הימנית, והוא פותח אותה. אין הדבר לא הוגן ואין הדבר הוגן - הרי שמאחורי כל דלת נמצאים גם האישה וגם הנמר, עד שהיא נפתחת. אין אנו יודעים מה נמצא מאחורי הדלת שפתח אהוב ליבה, והשאלה הנשאלת היא: כיצד מסתיים הסיפור? שאלות מכווינות לדיון - מוסר השכל מול מוסר הלב כך תם הסיפור. אין אנו יודעים מה מאחורי הדלת הימנית, ואנחנו משלימים את הסיפור בעצמנו - אך סופו תמיד טראגי. מוסר השכל וההגיון היה אומר, הנסיכה הייתה משחררת אותו לבטח, הרי שהיא אוהבת אותו ורוצה שהוא יחיה. מוסר הלב הקנאי היה אומר, הנסיכה הייתה משלחת אותו לנמר המורעב, שיהרוג אותו ולא יהיה של אף אחת אחרת. הרי שבסופו של דבר, הם יתאחדו בגן העדן. אין טעם שיזדקן לצד מישהי שלא יאהב כמו הנסיכה. כל אחד מהסופים מביא איתו שאלות מוסריות אחרות. חלק קלות יותר לפתירה, וחלק פחות. בין השאלות: אם יוצאת העלמה, האם שיטת המלך באמת צודקת? האין שתי הבחירות הן עונש? אם יוצא הנמר וטורף את העלם במחזה גרוטסקי, האם הנסיכה באמת אוהבת אותו? ואם היא לא אוהבת אותו, מדוע שלא תבחר בעלמה? האם אדם הנולד לשושלת כלשהי, במקום מסוים, חייב להיות כמותם? האם הנסיכה נועדה להיות ברברית כמו אביה ואבותיו לפניו, או שהיא יכולה לבחור בדרך חדשה, דרך האהבה? אם אינה יכולה להשתנות, הרי שתבחר בנמר. ואם בחרה בדרך שונה, הרי שתבחר בעלמה. איך אנחנו מגדירים אהבה? קנאות לאדם מסוים, או שמא דאגה? האין קצת מכל דבר נמצא באהבה אמיתית? שאלתי האחרונה לכם היא, מה הסוף שאתם מספרים? הדלת נפתחת, ומי פוסע לפני העלם? הגברת, או הנמר? *מוזמנים לענות על השאלות בתגובות, ולהוסיף ולשאול אף אתם. ביחד ננסה לפצח את החידה.
  7. האשכול הזה חי בפולסים רציניים ואז מת. שנתחיל פולס חדש?
  8. ניל גיימן וטרי פראצ'ט, שני הסופרים האנגלים האהובים עליי, עם כל האהבה שיש לי ל"דייויד קופרפילד" ו"גבעת ווטרשיפ", אין ספק ש"בשורות טובות" תופס מקום של כבוד. הסיקור עצמו ממש חמוד, אבל באופן אישי הייתי רוצה לדעת קצת יותר על איך הרגשת בנוגע לספר. כשראיתי סיקור של בשורות, נכנסתי ישר כי התלהבתי ואני מת לשמוע דעות של אנשים על הספר המדהים הזה. בכל זאת, ניל וטרי שניהם סופרים שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך, אפילו מעריץ. אחרי שטרי פראצ'ט נפטר, אי שם ב-2015, חיפשתי ספרים שונים מ"עולם הדיסק", כדי להכיר אותו יותר טוב ולגוון טיפה. כשראיתי את המילים "ניל גיימן וטרי פראצ'ט", התלהבתי כל כך. ניל גיימן, הסופר של קורליין והכותב של סנדמן (סדרת קומיקסים מעולה), כתב משהו עם טרי? הייתי חייב לקרוא את זה. כשקראתי גיליתי ספר מקסים ומצחיק עם המון רפרנסים דתיים ומטופשים, גיימן ופראצ'ט שניהם בועטים ומצחיקים בדרך הציניקנית והמקסימה שלהם. הייתי שמח לראות בסיקור מה הסיפור שלך. הוא לא חייב להיות ארוך, אבל בטוח יש סיפור. אתה יכול לספר טיפה יותר על הדמויות, העלילה, על חלק שאהבת. סיקור הוא לא רשימת מידע, כמו שמלמדים בחלק מבתי הספר. הוא משהו שמסביר את התשוקה האישית שלך ספציפית לספר הזה, שאהבת כל כך (או לפחות מספיק) לפרסם עליו בפורום. לא אלאה אותך במילים, מההיכרות שלי עם אשכולות שלך אני יודע שיש לך את זה רק הוספתי לפה את הסיפור האישי שלי עם הספר, ובקשה לדעת את הסיפור שלך.
  9. רועי, כן. מרגיש כאילו הפעם האחרונה שדיברנו הייתה לפני חיים שלמים ויש לנו טונה של דברים להתעדכן עליהם! אם עדיין יש לך את המספר שלי/דיסקורד/משהו שלח הודעה, אני אשמח להתעדכן איתך.
  10. ממש אהבתי את האשכול, אבל אני רוצה לתת נקודת מבט אישית לגבי ההיגיון מאחורי הדברים: דרגונייט- הוא כתום ולא סתם. היכולות של דראטיני ודרגונאיר - Shed Skin, נלקחת פה בצורה מאוד מילולית. היכולת הזו נעלמת כשדראטיני מתפתחת לדרגונייט, כי בשלב הזה הוא השיל את כל העור שלו והגיע לשכבה האחרונה, שהיא כתומה. לגבי למה דרגונייט שמנמן ודרגונאיר נחשי, זה כבר תפיסה של דרקונים באגדות ילדים, ואפשר לראות את האבולוציה שלה דרך הפוקימון הספציפי הזה. הסיומת היפנית של כל אחד מהפוקימונים היא Ryu, המילה היפנית לדרקון. משהו מעניין שקורה בדרגונאיר, זה שהשם היפני שלו תואם את המסע למערב, מה שמתאר את הכוח המיסטי והקדושה שהייתה לדרקונים, ואז הם הופכים להיות שמנמנים, חזקים, טיפשים ויותר מותאמים לילדים. סוג של ביקורת על המציאות. נויברן- נויברן אף פעם לא תוכנן להיות פוקימון שמשיגים מוקדם. חלק מעיצוב משחק הוא גם מחשבה על מתי אתה משיג דברים, ולתת להם כוח בהתאם. כשאתה משיג נויבאט ב-X/Y, אתה משיג אותו מאוחר יחסית וברמה די גבוהה, התפתחות אמצעית פשוט תהרוס את הקטע העיצובי ותוריד מהערך המשחקי של הפוקימון, ושל המשחק באופן כללי. פוקימונים כמוהו צריכים להגיע מאוחר. *מה הכוונה אין נקבת נויברן? 50/50. הייתה לי אחת שמאוד אהבתי ב-X/Y בזמנו. טייראניטר- נטו רפרנסים לגודזילה. ההתפתחות האמצעית הייתה נחוצה, לארביטאר מיתרגם ישירות ל-Baby Anguirus (אחד הקאיג'וס), טייראניטר מעוצב במחווה אליו עם שילוב מגניב של חיות נוספות. איך מקשרים בין יצור ענק ליצור קטנטן? הדבר המתבקש הוא סוג של גולם ביניים, כיאה לסרטי גודזילה. אפשר לראות מהבחינה העיצובית את קו המחשבה, כשטייראניטר מתפרץ, נותרים על הבטן שלו חלקים מהגולם שהוא היה בתוכו.
  11. "מקהלה: מדוע תזעקי כך, אלא אם ראית חזיון אימה? קסנדרה: צחנת מוות ודם ניגר בבית. מקהלה: הכיצד? זהו רק ניחוח קורבן המזבח. קסנדרה: הסירחון כמשב מן הקבר." אייסכילוס, אגממנון. קול התער המתחכך מהדהד בגולגולתי, תלתלים נופלים ומשאירים את קרקפת ראשי חשופה. ידיים, רועדות ולא מוכרות, חופנות את ראשי בניסיון לאחוז בשריד האחרון של מה שנשאר ממני. הידיים שלי. עיניים גדולות חודרות לתוך עיניי מעמקי המראה, אני מביט בהן חזרה. האישונים זזים, מתכווצים ואחר דקות אחדות מרפים עצמם, כאילו מחכים לסימן. לפעמים, יש ימים שאני מסתכל במראה ולא יודע על מה אני מסתכל. יש ימים שאני לא מזהה את עצמי, או לפחות לא רואה את מה שאני רוצה לראות. הפעם, זה יהיה שונה. חיוך עולה על פני האיש במראה. לא, אני מחייך. אני וההשתקפות צוחקים ביחד, האחד מביט בשני, המומים שנינו. כאב חד מפלח את הרגל שלי, קול מתכת נתקלת ברצפה נשמע, כאילו מופתעת מעצם הנפילה. אני מסתכל למטה ורואה את התער מונח על-יד שלולית אדומה מרגלי המדממת. לאט לאט, אני הולך לקחת נייר טואלט מהשירותים. שניים.. שלושה.. ארבעה ליפופים סביב היד, ואני לוחץ. בהתחלה זה כואב. תשע-עשרה.. עשרים.. עשרים ואחת. עשרים ואחת שניות, והדם מפסיק לזרום החוצה. "שוב חתכת את עצמך?", אמא שלי, שואלת מהכניסה לשירותים. "אתה יודע, אם אתה צריך משהו אתה יכול לפנות אליי. ולאבא. אתה יודע, אנחנו עושים הכול בשבילך! למה שפעם אחת לא תגיד תודה, במקום.. במקום.. לא." היא משתתקת. "מה עשית לשיער שלך?", היא צועקת, מאגרפת את ידה ומכה על הדלת. "גזרתי אותו. אני חושב שאני נראה טוב." עניתי לה. "זה בסדר, הכול בסדר...", היא התנשפה, מתחילה להתהלך בחדר ולעשות עצמה חושבת. "כשלא.. כשאחותך חלתה. הלכנו לדתייה הזו שמכינה פאות, נו", נעצרה שנייה לחשוב, "רבקה. המספר שלה עדיין כתוב אצלי, הכול בסדר. אני אתקשר אליה ואנחנו נכין לך פאה. אני אתקשר", שוב נעצרה, "כן. אני אתקשר לרבקה. למה היית חייב לעשות את זה? הפאה תעלה לי הון תועפות. למה גזרת את התלתלים היפים שלך?!" "אמרתי, אני חושב שאני נראה טוב. אם פעם אחת היית מקשיבה לי, אולי היית מבינה את זה" עניתי. "טוב, זה לא העניין עכשיו. אתה צריך ללכת להתנקות, אני אתקשר לרבקה, ואנחנו נדבר על זה אחר כך. תלך להתקלח, אני אביא סמרטוט ואנקה את הבלגן שעשית פה. כן, זה רעיון טוב", מלמלה לעצמה. בינתיים, התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי. במסדרון, צעד אחד הדהד, ואז צעד נוסף נשמע, הדהוד, שקט, הדהוד, שקט. "ותנגב את הרגל שלך, אתה עושה לי צעדים בכל הבית!" צרחה עליי וזרקה מגבת ירוקה מחדר השירותים. ניגבתי את הרגל והמשכתי בצעדיי, עד שהגעתי לחדר. מצד שמאל, הייתה הספרייה שלי. מבטי נעצר על 'גבעת ווטרשיפ', מתאר במוחי את הארנבונים מגיעים סוף סוף לגבעה, מותירים מאחוריהם שובל של דם, מרגישים בלתי-מנוצחים אחרי שהצליחו לגבור על הצרות בדרך. רצים חופשיים בשדות, מלקטים, וחופרים מחילות. אחרי כמה שנים, עוד ארנבונים נולדים, והארנביה גדלה לאיטה. אני מדמיין איך זה מרגיש להיות ארנבון, שאחרי כל כך הרבה סבל ומלחמה סוף סוף מוצא את המקום אליו שייך. אני מדמיין את עצמי, מת זקן ושבע, יודע שיש מורשת מאחוריי שתימשך דורות רבים. נוזל חם זולג על הרגל שלי, ומהרגל לרצפה, אבל אני ממשיך לעמוד, מתענג על הדמיון. מנסה לזכות בעוד רגע אחד בו אוכל להיות ארנבון.