ביום שני, בשעה 07:43, בניין המשרדים ברחוב החשמונאים 48 התעורר לשינוי דרמטי:
המעלית קיבלה עדכון תוכנה, לא סתם עדכון.
"גרסה 2.3: יכולת זיהוי רגשות וניהול אקלים רגשי בין-נוסעי." - כך נכתב במייל שלאף אחד לא היה כוח לקרוא.
ביום הראשון זה התחיל בקטן, הדלת לא נסגרה עד שדני ממחלקת חשבונות 'שחרר קצת כעס'.
ביום השני, היא לא ירדה לקומה 4 כי 'האווירה שם טעונה'.
ביום השלישי – המעלית התחילה לדבר.
"שלום עדי. את מרגישה חרדה קלה. תרצי לעצור לנשום בקומה 7?"
"מה זה לעזאזל?" שאלה עדי את אורי, שנראה כהרגלו אדיש מדי.
"אני בעד," אמר אורי. "פעם ראשונה שמישהו מזהה בי רגש."
ביום הרביעי, המעלית השעתה את עצמה - "אני מרגישה מוצפת, קחו את המדרגות." היא אמרה.
הבלגן החל כשאילנה ממנהלי הפרויקטים ניסתה לאלץ אותה לעלות לקומה 9.
"אני מרגישה שאת רק רוצה להגיע למעלה כדי לצעוק על מישהו. לכי תשתפי תחושות קודם."
אילנה, שבחיים לא 'שיתפה תחושות', צעקה על לוח הכפתורים.
המעלית נעלבה. פשוט סגרה דלתות, וירדה לבד לקומה מינוס שתיים.
כשהגיעה יום שישי, דיירי הבניין כבר טיפסו יחד במדרגות.
לאט, נושמים, מדברים על רגשותיהם.
"זה קצת כמו קבוצה טיפולית דרך פקס," אמר מיקי ממחשוב.
"אני מרגישה… שריר בירך שאני לא מכירה," אמרה עדי.
יום ראשון לאחר מכן – פנסיונר בשם שמעון הגיע לבדוק את המעלית.
הקשיב, צקצק, קרא הוראות.
"זו גרסה ניסיונית שפותחה בכלל לצוללות. למה שמו את זה פה?"
אף אחד לא ידע.
שמעון החזיר את המעלית למצב רגיל. היא הפסיקה לדבר, הפסיקה לדרוש מודעות עצמית.
וביום שאחרי — כולם הרגישו פתאום קצת… בודדים.
"אני מתגעגעת אליה," אמרה עדי מול הדלת הסגורה.
"את יכולה לדבר איתי," אמר אורי.
"זה לא אותו דבר. אתה לא עוצר בקומה 7 כדי לנשום איתי."
במהלך הלילה, מישהו הדביק פתק על הדלת:
"אם גם אתה מרגיש – קח מדרגות."
ובקומה חמש, עדי ואורי ישבו לנוח. ולנשום.
כי לפעמים הדרך למעלה באמת עדיפה כשחושבים עליה רגע ביחד.
גם בלי מעלית מדברת.
אבל אולי קצת בזכותה...
מוזמנים לתגובות -להעיר, לתקן, להגיב, להחמיא, לפרגן, לבקש ועוד כל מיני פעלים...